פרויקט "NOT BY CHANCE" - הפרכה מדעית של תאוריית האבולוציה: חלק שני של פרק 7, המשחק מכור - שונות מכוונת

לראשונה, תורגם לעברית ספרו של ד"ר לי ספטנר, "NOT BY CHANCE", שיצא לאור באנגלית ב- 1997. הספר מפריך מדעית את תאוריית האבולוציה של דרווין. המחבר הינו ד"ר לפיזיקה, בוגר M.I.T . הספר מתמקד בחוסר ההיתכנות המתמטית ההסתברותית של תיאוריית דרווין. ובכך שהתברר שהאורגניזם רק איבד מידע והפך לפחות מורכב. לפניכם כל הספר לקריאה, באדיבות המחבר והמתרגם.

מומחי האבולוציה הדרווניסטית רואים בפרשנות הלא אקראית של הניסויים הללו, כשגויה לחלוטין, כיוון שהיא סותרת את הנחות היסוד של הניו-דרווניזם. לעומתם אני רואה בכך אישור ברמה הבקטרילית, לקיומה של שונות לא אקראית, כאשר דוגמאות רבות בקרב בעלי החיים והצמחים מצביעות על כך – דוגמאות שהדרווניסטים במידה רבה מתעלמים מהם, כיוון שהם לא מתאימות להנחות שקבעו לעצמם. ההתנגדות לשונות שאינה אקראית נובעת מהסירוב לנטוש את האג'נדה הדרווניסטית, הסבורה שעל האבולוציה לאמת את ההנחה שהחיים התעוררו והתפתחו באופן ספונטני. עם אג'נדה כזו, קשה יהיה להסביר כיצד נוצרת שונות המותאמת לסביבה ואינה אקראית והמתעוררת בשל אות סביבתית המדליקה סידרת גנים קיימים. הנטיה להשלים עם פרשנות לא אקראית של תוצאות הניסויים שנערכו על אבולוציה בקטרילית, תלויה בעוצמת ההתעקשות באג'נדה הדרווניסטית. התשובה לשאלה זו, תוכרע במעבדה.

הדוגמאות שצויינו, מצביעות על כך שהתופעה, עם אכן יוכרע לטובתה, אולי נפוצה בבקטריה. מכאן ניתן להסיק שבדיוק כפי שבבקטריה קיימים גנים סמויים המקודדים בתוכם אנזימים הנדרשים בסביבות מסויימות, כך גם קיימים אורגניזם אחרים המכילים בגנים חלקים רדומים, אשר ייעודם הוא להתאים את האורגניזם למצבים סביבתיים העלולים להתעורר. במקרים אלו, הסביבה יכולה לספק את האות שידליק ויפעיל את החלק הרדום בגנום, ויתאים אותו לסביבתו.

אכן ידועים מנגנונים מורכבים בהם בעלי חיים מקבלים איתותים מהסביבה. ראשית כל, אנחנו יודעים שהסביבה יכולה להשפיע על הגנים של תאי הזרע, באמצעות מולקולות-שליח הידועות כהורמונים. אנחנו גם יודעים שהסביבה יכולה להמריץ את יצור ההורמונים. כמו-כן ידוע לנו שהורמונים יכולים לשחק תפקיד בויסות הגנים בתאי המטרה. כל הגורמים הללו הינם מרכיבים נדרשים בסברה שהועלתה כאן, כי הסביבה היא טריגר לשינויים גנטיים.

הקבוצה השניה של שונות שאינה אקראית היכולה להוביל לאבולוציה, הינן אילו המובילות לשינוי בפנוטייפ, אך אינם משנים את רצף ה-DNA. באילו סוג של שינויים מדובר ? כיצד הם נשלטים על-ידי הסביבה ? יתרה מכך, האם הם תורשתיים ?

מצבים גנטיים המכתיבים את הפעילות המטבולית הנוכחית של התא באמצעות סינתזה של אנזימים, בדרך כלל אינם תורשתיים.  גן הנמצא בדרך כלל במצב "כבוי", ישאר במצב "דלוק", רק כל עוד נוכח האיתות שמדליק אותו. בהילקח האיתות, הגן יעבור למצב "כבוי". מצבי הכיבוי/הדלקה של הגנים הללו בדרך כלל אינם תורשתיים. מצב הגן תלוי בנוכחותו של אות הפעלה או דיכוי.

אך יש גם מצבים גנטיים תורשתיים, הדוגמא הבולטת לכך, הם השינויים בתוכנית הגנטית המתרחשת במהלך התפתחות העובר. במהלך התפתחותו, בעת התפצלות התאים, גנים נכבים ונדלקים. מצבו, הכבוי או הדלוק, של הגן מועבר מתא האם לתא הבת. לא כל צורות הכיבוי וההדלקה, מובילות להעברת הסטטוס בעת פיצול התא. אך טרם מובן דיו כיצד מעבירים התאים את מצבם הגנטי לתאי הבת.

שיטה ידועה לקביעת מצב גנטי והפיכתו לתורשתי, הינה על-ידי חיבור של קבוצת מתיל (CH3) לאחד מאטומי הפחמן של בסיסי הציטוזין (cytosine) ב-DNA. המתילציה ממשיכה ומחזיקה את הגן במצב כבוי ומונעת מהחלבונים הרגולטוריים מלהגיע אליו. כשהתא רוצה להדליק את הגנים במקטע  DNA, הוא מסיר את קבוצות המתיל (methyl). חלק ממומחי הגנטיקה סבורים שמתילציה הינה אחד מהדרכים בהם האורגניזם  אולי שולט בפעילות הגנים בזמן התפתחותו [Holliday 1989]. צורת המתילציה הופכת לתורשתית בעזרת אנזים הפועל בזמן שיכפול ה-DNA. האנזים מעתיק את צורת המתילציה מתבנית הגדיל (strand) של ה- DNA לגדיל של תא הבת, במהלך הרכבתו [ 1986Darnell et al.].

דרך נוספת להפיכת מצב גנטי לתורשתי, היא על-ידי כיבוי והדלקה של  הגן  על-ידי טריגר נעילה. טריגר המדליק גן יכול לנעול אותו במצבו הנוכחי, במידה והגן עצמו גורם לסינתזה של חלבון הבקרה המחזיק אותו במצב דלוק. ברגע שהגן נדלק, הוא יישאר דלוק, גם לאחר הסרת הטריגר. מצב זה הינו תורשתי .

טריגר הנעילה מופעל באמצעות משוב חיובי. הבקרות הגנטיות שראינו עד כה, מבוססות על משוב שלילי. בקרה באמצעות משוב שלילי, הינה אידיאלית לצורך קביעת רמת פעילות שרירותית, הנקבעות בהתאם לצרכי התוצר. בקרה כזו אינה תורשתית ואינה מועברת לדור הבא.

מאידך משוב חיובי יכול להוביל למצב  תורשתי. טריגר הנעילה, הינו תופעה ידועה שהתגלתה בתהליך הזיהום של בקטריה על-ידי למבדה פיידג' (lambda phage) [Herskowitz and Hagen 1980]. התקנים אלקטרוניים רבים משתמשים במשוב חיובי כדי להביא את עצמם לאחד משני מצבי קצה, כיבוי או רוויה. פעמים רבות משתמשים בבקרה זו ליצירת מתג חשמלי בעל שני מצבים יציבים, הנקרא לפעמים פליפ-פלופ (flip flop). הטריגר גורם לשינוי המצב במתג. המתג ינעל לתוך מצבו החדש ויישאר קבוע במצבו גם לאחר הסרת הטריגר. רק כשעל המתג יופעל טריגר נגדי, הוא יתהפך חזרה למצבו האחר. בכל מחשב קיים זיכרון פעיל המבוסס על משוב חיובי. מתג חשמלי מסוג זה יהיה בו הספק של  "1" או "0", אשר יישאר קבוע עד להחלפתו.

בתרשים בנספח ז, רואים מדוע מתג גנרי עם טריגר נעילה, הוא תורשתי. אות הניתן על-ידי הסביבה יכול לשמש כטריגר של המתג, אשר יהפוך את הגן למצב דלוק או מכובה. הגן ימשיך ויישאר באופן קבוע  במצבו גם לאחר חלוקת התא. הגנים של תאי הבת יישארו באותו מצב, כפי שהיו בתא האם. תורשתיות זו תימשך לנצח במהלך כל הדורות. טריגר חדש, המופעל על-ידי אות מהסביבה, יכול להפוך מחדש את הגן למצבו השני.

קיימת צורה שונה נוספת שכלל אינה מערבת את הגנום ולכן היא אינה תורשתית, אך היא יכולה ליצור אפקט הנראה כאבולוציה. אכן, התוצאות דומות כל-כך לאבולוציה, עד שככל הידוע לנו כמה מהדוגמאות הטובות ביותר של אבולוציה, אולי נובעות משונות לא-תורשתית זו.

כיצד שונות שאינה תורשתית יכולה לייצור תופעות שנראות כאבולוציוניות ? טימותי ג'ונסטון וגילברט גוטליב מאוניברסיטת צפון קרוליינה, תיארו זאת. יתרה מכך הם ציינו שתופעה זו מתרחשת כל הזמן, נצפתה, מוכרת ומתועדת היטב [Johnston and Gottlieb 1990].

כולם מסכימים שבעל-חיים עוברי מתפתח תחת השפעתם המשולבת של התוכנית הגנטית והסביבה. בהשפעת תנאים סביבתיים שונים יכולים להיווצר מאותו הגנום פנוטייפים שונים. אותות שמקורם מהסביבה  אינם משפיעים על התפתחות העובר פחות מאותות שמקורם מתוך האורגניזם עצמו. אכן לא ניתן להפריד לחלוטין את שני המקורות הללו, מכיוון שהם פועלים יחד [Johnston and Gottlieb 1990] . אותות משני המקורות פועלים יחד בתהליך ההתפתחות. תאים שונים בעובר, על-אף שהם בנויים מ- DNA זהה, עוברים מסלול התפתחותי שונה, בגלל האותות השונים שהם מקבלים. אכן זו המשמעות של  בידול בעובר. מסלול ההתפתחות היה שונה אם חלק מאותות הסביבה היו משתנים.

יתרה מכך ג'ונסטון וגוטליב הרחיקו לכת וטענו שהאבחנה בין תכונות מוקנות ומולדות אינה תקפה. גורמים גנטיים וסביבתיים פועלים יחד בתהליך ההתפתחות. לדוגמא  צורת מערכות העצמות והשרירים של בעלי החיים הבוגרים מושפעים במידה רבה מהכוחות שפועלים עליהם, בעת התפתחותם. מערכות העצמות והשרירים של הלסת, כמו גם השיניים חייבים לתמוך בכוחות הפועלים כשבעל-החיים לועס אוכל. העוצמה והכיוון של הכוחות תלויים בסוג האוכל הנאכל. האוכל יכול להיות קשה או רך, לעיס או פריך, הוא יכול להגיע בחתיכות קטנות או גדולות. ידוע היטב שהכוחות הפועלים על  השיניים הגדלות, העצמות והשרירים ישפיעו על צורת המבנים הללו בהתבגרותם.

מכרסמים יטעמו ברצון מאכלים חדשים, כשהם מגלים מאכל חדש אהוב עליהם, הם הופכים אותו לחלק מהתפריט [Kalat 1985, Richter 1947, Johnston and Gottlieb 1990]. מכרסמים צעירים מפתחים את טעמם לאוכל מהוריהם [Galef 1985, Johnston and Gottlieb 1990].  גלעין חדש, אם הוא מתגלה כטעים ומזין, יתפשט בקרב האוכלוסיה בנתיבים התרבותיים. אם הגלעין יהיה זמין למשך תקופה ארוכה מספיק, הוא יכול לההפך לאוכל סטנדרטי לדורות הבאים. התורשתיות בבחירת מזון בקרב מכרסמים, היא אולי תלויה בגורמים תרבותיים  לא פחות מגורמים גנטיים. אכן אולי היא תלויה בגורמים תרבותיים יותר מאשר בגורמים גנטיים.

סוג האוכל שהמכרסם הצעיר אוכל משפיע על הפנוטייפ הבוגר. לדוגמא גלעין חדש, קשיח וגדול, משפיע על התפתחות מערכות העצמות והשריר בלסת של המכרסם [Frost 1973, Herring and Lakars 1981, Lanyon 1980, Johnston and Gottlieb 1990]. אם אוכלוסית מכרסמים תשנה את תזונתה באופן חד לגלעין גדול וקשה, הפנוטייפ בדור הבא ישתנה, אך הגנוטייפ לא ישתנה. ממצאי המאובנים יראו שינוי פתאומי במבנה הלסת והשיניים. אך שינוי זה יושג בלי מוטציות וללא ברירה טבעית. כל האוכלוסיה תעבור שינוי יחד עם הסביבה.

שינוי בממצאי המאובנים מוכר כאבולוציה. אך אין שום דרך לדעת על ידי בדיקת המאובנים, האם השינויים ברצף הממצאים נובעים משינויים שהופיעו בגנוטייפ או רק בפנוטייפ.

השפעה של הסביבה על צורות המאובנים, היא תופעה ידועה בקרב הפלאונטולוגים. בדיוק בנקודה זו ג'י פרייר ממעבדות ווינדמייר בוולס ופי. ה. גריינווד וגי. פ. פייק מהמוזיאון הבריטי [Fryer, Greenwood and Peake 1983, 1985] מתחו ביקורת על מסקנות חוקר המאובנים מהרוורד פיטר וויליאמסון [1981a, 1981b, 1982, 1983, 1985a, 1985b]. הם סברו שהשינויים במבנה קונכית החלזון, אותו חקר בשטח של 400 מטר באגן טורקנה בצפון קניה, אולי לא נובעים ממוטציות גנטיות כפי שהציע וויליאמסון, אלא יתכן שמדובר בשינויים בפנוטייפ הנובעים אך ורק משינויים סביבתיים.

אי-אפשר שלא לתהות שמא כמה מממצאי המאובנים, הם בעצם תוצאה ישירה של השפעה סביבתית על הפנוטייפ ללא שינוי כלשהו בג'נוטייפ. ידוע לנו כי תבנית וצורת השן מושפעים מאוד מתזונה. בדומה לכך צורת העצמות מושפעת מאוד מהכוחות שאליהם נחשפו במהלך גדילתם. הרבה מהמאובנים שהגיעו לחדשות כ"חוליות חסרות" מורכבות בעיקר משיניים, כשרוב האחרים הם עצמות. איזו תמיכה ניתן לקבל מכך לרעיון האקראיות המהווה אבן יסוד בת.נ.ד ?

סימפסון [1961], בתיאורו את התהליך האבולוציוני של הסוס, סיפר לנו שכאשר היערות הגדולים פינו את מקומם למרחבי המישור המסוהיפוס (Mesohippus) פינה את מקומו למריציפוס (Merychippus), כתוצאה משונות אקראית וברירה טבעית. הוא טען שהסוס פיתח שיני כתר-עליונים קשים יותר  והפך מאוכל ענפים ועלים למלחך עשב, על-מנת לנצל את מרחבי הדשא כמקור מזון חדש. הוא כתב:

הסוסים הללו למדו לאכול עשב ופיתחו את סוג השיניים המתאים לכך, הם השתנו מאוכלי ענפים ועלים לבעלי חיים מלחכי עשב... לא סביר להניח שבאותו העת באופן אקראי הפכו מרחבי העשב לנפוצים, כפי שניתן לשפוט מגרעיני העשב המאובנים באבנים [p. 173].

אולי באמת אין כאן מקריות, אך יתכן שהשינוי בשיני הסוסים לא התרחש באופן המתואר על-ידי סימפסון. פני השטח הקשה והכתר הגבוה של שיני המריציפוס הם אולי רק התוצאה הישירה של אכילה וגירוי העשב. יתכן שמוטציות אקראיות וברירה טבעית כלל לא שיחקו כאן תפקיד במעבר מהמסוהיפוס למריציפוס. איננו יודעים כיצד כל זה קרה, כיוון שאיננו יכולים לבדוק את הגנום של בעלי החיים הללו שנכחדו. מרבים מהם כל  מה שנשאר בידינו הם כמה שיניים מאובנים. בכל אופן רואים שתופעות המוכרות כדוגמאות ברורות לאבולוציה, אולי נובעים רק מהשפעת הסביבה על התפתחות העובר ואין לכך כל קשר לשונות אקראית וברירה טבעית.

על-פי התמונה שהצגתי כאן בנושא מאקרו-אבולוציה. נצפה לכך שאפילו שינוי אבולוציוני גדול, ישא עמו רק שינוי גנטי קטן. אף אם השונות שהביאה לשינוי הוא גנטי, לא נצפה לשינוי גדול ברצף ה-DNA. אך כאשר הסוג השני של השינויים הגנטיים שתיארתי, הוא זה האחראי לשינוי, לא יחול כל שינוי ברצף ה-DNA. אם הסוג הראשון הוא האחראי, יחולו שינויים מסוימים ברצף, אך הם יהיו קטנים. בשני המקרים השינוי ב-DNA שגרם לשינוי בפנוטייפ לא יהיה גדול. מאידך על-פי התיאוריה הניו-דרווניסטית, שינויים אבולוציוניים גדולים אמורים לבוא יד ביד עם שינויים גדולים ב-DNA.

ג'ון מקדונלד מאוניברסיטת ג'ורג'יה הצביע על חוסר ההתאמה בין כמות השינויים בפנוטייפ לשינויים ב-DNA. נראה שאין קשר בין הבדלי ה-DNA בקרב המינים השונים לבין הסתעפותם האבולוציונית [Mcdonald 1990]. הוא מצטט מעבודתו של אלן ווילסון ושותפיו למחקר [Wilson et al. 1974], מקדונלד ציין את השוני והדמיון בין צפרדעים ויונקים. קיימים שני מינים של צפרדעים דומים מאוד, אך השונים מאוד בגנום. מאידך היונקים שיש ביניהם הבדלים גדולים בפנוטייפ, שונים אך במעט ב-DNA. הנתונים הללו מצביעים על כך שאולי אין קשר בין השינוי הגנטי לבין גודל השינוי בפנוטייפ. אכן אולי שינויים הגנטיים הרבים אינם רלוונטית ביחס לשינויים האבולוציוניים.

כפי שראינו בפרק 5, לא ידוע לנו על מקרים של מוטציות אקראיות המוסיפות מידע לגנום, כנדרש בת.נ.ד. אמנם בכמה מקרים מיוחדים איבוד מידע יכול להועיל לאורגניזם, אך האבולוציה בקנה מידה גדול, שהת.נ.ד מנסה להסביר, אינה יכולה להתבסס על המוטציות הללו.

מאידך דווח על שינויי פנוטייפ רבים מותאמים לסביבה, הנובעים מטריגר סביבתי. (להתחלה ראה West-Eberhard [1986, 1989], Bradshaw [1965], Harrison [1980], Schlichting [1986], Stearns [1989]

ומאות ההפניות המופיעות בניירות העבודה הללו.). כל הדוגמאות הללו שייכות לקטיגוריות שתיארנו. יש מהן המלוות בשינויים קטנים ברצף ה-D.N.A ויש שלא. אך ברוב המקרים איננו יכולים לדעת, כיוון שהם לא נחקרו ברמה המולקולרית.

במקרים אלו, השינויים אינם אקראיים – אות סביבתי זהה יפיק בכל פעם מחדש את אותו השינוי בפנוטייפ^[1]. השינויים בפנוטייפ דומים יותר ללחיצה מכוונת על מתג מאשר למוטציה אקראית. בקרב האורגניזמים החיים קיימת קשת רחבה של יכולות רדומות היכולות "להידלק" על-ידי אותות אלו.

מבין ההתאמות המוכרות כנובעות מאות סביבתי, יש המוכרות לנו כשינויי פזה (Phase). התאמות אלו יכולות להתבטא כשינויים במבנה איבר, בתיפקודו, או בהתנהגותו של בעל החיים [WestEberhard 1989]. יכולת האיבר להשתנות במקביל לשינוי הסביבתי, ידוע כגמישות פנוטייפית (phenotypic plasticity). היא נצפתה בהרחבה בצמחים ובבעלי חיים כבר לפני יותר ממאה שנה.

צמחים ובעלי חיים, כמעט אף פעם אינם ממשיכים לגדול מספרית עד לחיסול מלאי המשאבים העומדים לרשותם. הם מפסיקים להתרבות הרבה לפני מיצוי סביבתם הטבעית. בעלי חיים הם ניידים, לכן כשנוצרת צפיפות הם יכולים להתפזר. אך לצמחים נדרשות שיטות אחרות. יש צמחים המתאימים את כמות ייצור הזרעים לתנאי הצפיפות. התגלה שכשצמחים קרובים אחד לשני הם מייצרים פחות זרעים, וכשהם רחוקים אחד מהשני כמות הזרעים עולה. לדוגמא, דווח כי צמחי לינסיד (Linseed) המונחים במרחק רב אחד מהשני מייצרים כמעט פי 16 זרעים לצמח, בהשוואה לכמות הזרעים הנוצרת כשהם מונחים בצפיפות. צמחים אחרים מגיבים לצפיפות על-ידי שינוי במספר העלים או באורך הגבעול  [Bradshaw 1965].

דווח על עשב ים-תיכוני המגביר את ליבלובו, בפקטור של 100, כשמעבירים אותו מאדמה פחות פורה לאדמה פורה יותר [Bradshaw 1965]. מינים שונים של צמחיה משנים את גובה הגבעול, מספרם ושעת הלבלוב על-פי שינויי התנאים, משמש לצל ומלח ליבש  [Bradshaw 1965].

סרטנים ניזונים מחלזונות בעלי קונכיות דקות, אך הם אינם יכולים לאכול  חלזונות בעלי קונכיות עבות. החלזונות יכולים איכשהו לחוש אם יש סרטנים בסביבה. בנוכחותם  של סרטנים הם מגדלים קונכיה עבה וכך מגינים על עצמם מפני הסרטנים [Stearns 1989].

החלזונות בעצמם טורפים, הם ניזונים מבלוטי ים (Barnacles) כאשר בלוטי הים חשים בחלזונות הם מגינים על עצמם על-ידי גדילה מכופפת העוצרת את החלזונות מלאכול אותם. כשאין חלזונות בסביבה בלוטי הים מתפתחים בצורה רגילה וישרה [Stearns 1989, Lively 1986].

אנחנו כאן מציעים שבאורגניזם קיימת יכולת מובנית להתאים את עצמו לסביבה. אנחנו מציעים כאן שבמידה וישנה אבולוציה, היא מתרחשת ברמת האורגניזם. הצעה זו נבדלת באופן חריף מהתיזה של הת.נ.ד, הסוברת שאבולוציה מתרחשת רק ברמת האוכלוסיה. האורגניזם מכיל בתוכו את המידע המאפשר להם לפתח פנוטייפ המותאם למגוון סביבות. התפתחות זו יכולה להתרחש על-ידי שינוי בגנום באמצעות טריגר סביבתי המפעיל שינוי גנטי, לחילופין היא יכולה להתרחש גם ללא שינוי גנטי.

יכולת זו, מקנה יתרון לאוכלוסיה. היא מסייעת להישרדותה על-ידי התאמתה לשינויים סביבתיים ארוכי טווח. נניח ש"מהנדס ביולוגי" מתכנן אורגניזם חי. במידה ונדרש ממנו לתכנן מין בעל יכולת שרידות בטווח סביבתי מגוון, הוא יעמוד בפני דילמה. מצד אחד הוא יכול לייצר מין המותאם היטב לאחת הסביבות, אך התאמתו לסביבות האחרות  תהיה פחות טובה. מצד שני הוא יכול לייצר מין פחות ספציפי שיתאים באופן רחב למגוון סביבות, אך במקרה זה הוא לא יתאים באופן מושלם לאף אחת מהסביבות, זאת בהשוואה לתכנון המותאם באופן מושלם לסביבה ספציפית. דרך טובה לפתור דילמה זו, תהיה על-ידי בניית יכולת מובנית במין עצמו, לשנות את עצמו בין מספר צורות אפשריות, כל אחת מהן מותאמת בדיוק לאחת הסביבות. הוא גם יתכנן מתג להעברת צורתו שיופעל על-ידי טריגר סביבתי. אנחנו מציעים כאן, שבאורגניזם חיים, קיימת יכולת לעבור מפנוטייפ אחד לשני, בהינתן האות הסביבתי המתאים.

כדי  שלאורגניזם תהיה יכולת כזו, צריך שיהיה בו המידע המתאים. אף אחד אינו יודע לומר כמה מהיכולת הזו מובנית בתאים חיים חופשיים, צמחים ובעלי חיים. ככל שהאפשרויות הפוטנציאליות המובנות גדולות יותר, כך יידרש מהאורגניזם לשאת כמות מידע רבה יותר. ניתן לצפות שהמידע ישב בגנום. האם הגנום מסוגל לשאת בכל המידע הזה ? יש בגנום כמות עצומה של  DNA אשר ייעודו אינו ידוע^[2]. האם יתכן שמטרת חלק מה- DNA נועד לקדד את מגוון הפנוטייפים הפוטנציאלים הנדרשים למגוון הסביבות הפוטנציאלית ? די.אן.איי מיטוכנדרי^[3]  ודי.אן.איי פלסידי (plastid DNA)^[4], יכולים גם הם לשחק תפקיד בקידוד המידע. אכן דווח כי גם לדי.אן.איי מיטוכונדרי וגם לדי.אן.איי פלסידי השפעה מסויימת על צמחים [Walbot and Cullis 1985].