הרב אבנר קוואס: אל תבליט חולשותיך בפני בן זוגך

לגברים רבים יש 'מחלה' - הם אוהבים לישון. בעל יקר! דע לך שזו הפגנת חולשה. היא אמרה לך: "קום!", אז תקום. רוצה לישון? תכנס לרכב, תשכיב את הכסא ותישן עד ועד בכלל, אבל לא לְיָדָה... • גם לנשים יש חולשות שאסור להבליט. גברת יקרה! אל תבליטי את מום העצבנות שלך בפני בעלך, זה יגרום לירידת ערכך בעיניו.

לכל אחד מאיתנו יש חולשות וחסרונות. החכמה בחיי הנישואין היא לא להבליט אותם, אף על פי שבן הזוג כבר מכיר אותם ויודע עליהם. הבלטת המומים תגרום לדחייה ולהקטנת הערך שלך בעיני בן זוגך, וממילא יתקררו היחסים. נא לזכור! כדור הארץ עגול, וממנו נלמד לעגל פינות ושפיצים, ולדאוג שבן הזוג לא יתקל בהם... 

לפנינו מספר דוגמאות: לגברים רבים יש 'מחלה' - הם אוהבים לישון. בעצם, זה התחיל אצלם למחרת החתונה. נחתה עליהם כזאת עייפות, שבכל הזדמנות הם שואפים להגיע למצב אופקי, כשהראש מונח על הכרית. לפעמים אישה שואלת את עצמה: 'עם מי בעלי התחתן, איתי או עם הכרית?...'. אחרי שישן לילה שלם, הוא יכול בקלות להמשיך לישון עוד כמה שעות... וכשהיא רואה זאת, היא מתמלאת זעם והערך שלו בעיניה יורד. וכל כך למה? מרגיז אותה שהיא ערה והוא ישן. היא נזכרת באנשים שקמים לפני זריחת השמש, והוא - לא רואה את השמש... בעל יקר! דע לך שזו הפגנת חולשה. היא אמרה לך: "קום!", אז תקום. רוצה לישון? תכנס לרכב, תשכיב את הכסא ותישן עד ועד בכלל... אבל לא לְיָדָה...

גם לנשים יש חולשות שאסור להבליט. אמרה לי פעם גברת אחת: "אני אישה ע-צ-ב-נ-י-ת...". שאלתי אותה: "אז למה התחתנת כשאת עצבנית? היית לוקחת כדורי הרגעה כמה שנים לפני החתונה ומתחתנת רגועה...". והיא ענתה: "לפני החתונה הייתי מאד רגועה, אתה יודע מי הפך אותי לעצבנית? בעלי! הוא אדם רע... זה בא מהמשפחה שלו...". אמרתי לה: "בשום אופן אין לך היתר להיות עצבנית. אי אפשר לגדל ילדים ולנהל בית בעצבנות. ואם קיבלת התקפת עצבנות, תשתי מהר מים קרים ותירגעי. לא נרגעת? לכי לזרוק זבל, חתול אחד יקפוץ מהפח, ואת תהיי רגועה למשך שבועיים...". גברת יקרה! אל תבליטי את מום העצבנות שלך בפני בעלך, זה יגרום לירידת ערכך בעיניו.

בעל אחד שאל פעם: "למה אחרי שקיבלתי בעבודה 'עובד מצטיין' חמש פעמים, אשתי עדיין לא מעריכה אותי?". אשתו הגיבה: "כי רק אני יודעת מי הוא ומה הוא, כל התנהגותו בעבודה היא רק תחפושת...". אם נסתכל על המציאות נראה שהיא צודקת. כשהבעל יוצא לעבודה הוא לובש מכנסי ג'ינס, נעליים אופנתיות, חולצת מותגים, מתגלח ומשפריץ אפטר-שייב על הפנים... כל כך נעים להיות בחברתו... ובמקום העבודה, כל מי שעובר בדרכו מקבל חיבוק וברכות. בשעה עשר הוא שואל את  חברו: "איציק להכין לך קפה?". ואני שואל: 'למה לאשתך לא הכנת קפה לפני שיצאת מהבית?!'. כשהוא מגיע הביתה... ה'בטריה' של הנחמדות כבר נגמרה... הוא עולה במדרגות, וחרבות יוצאות לו מהעיניים. אשתו שומעת אותו צועד בחדר המדרגות וצועקת: "הַכְתֵף שֶׁק!". והבית עובר לדום... הוא נכנס הביתה ונוהם: "עוד פעם מקרוני? נמאס לי כבר מהשניצל...".

בעל יקר! אולי כדאי שתישאר בעבודה, שם אתה יותר נחמד... אשתך לא מעריכה אותך, כי בבית אתה מראה בדיוק מי אתה. אתה מסיר את הכפפות, ולא מעגל פינות. כדאי מאד שאת האנרגיה של הנחמדות והסימפטיה תשקיע בבית, ואם נשארו לך עוד שאריות, תיתן אותן בעבודה. ואז תקבל 'עובד מצטיין' גם בבית.

גם אצל הנשים ישנה מציאות דומה. אישה, יכולה להיות הרבנית של העיר, הרבנית בטלית ובידה מטלית. אין ארגון שהיא לא מתנדבת בו - חסדי נעמי, יד שרה, יד עזרה, יד אליעזר, אוזן המן... בערב היא שוכבת על הספה כמו ג'לי, מפורקת... בעלה מבקש ממנה ארוחת ערב... והיא עונה לו: "שירות עצמי, טפל בעצמך, אני מתה... אל תשכח שאני מתנדבת...". גברת יקרה! כל התנדבותך אינה שווה מאומה, אם בעלך חוזר ואין לו משהו חם לאכול. את ה'בטריה' של החסד תרוקני על בני הבית. נשארה לך עוד אנרגיה, תני אותה לארגונים אחרים.

מתוך הספר "ביחד" להרב אבנר קוואס, שיצא לאור בקרוב.

מידע על הרצאות הרב, רכישת דיסקים והחוברת "ולחתונה" של כבוד הרב, באתר www.kavas.co.il.