האם הדתיים בכלל נהנים בחיים?

כשסוף סוף התעשת ונכנס לתוך הבית – הוא הפטיר במשפט אחד, שבאותו רגע לא היה לי פנאי לנבור בו: "אז אתם, החרדים, יודעים גם ליהנות, אה?!" • מי שאינו נמנה על ציבור שומר המצוות חושב ובטוח שהציבור החרדי הוא ציבור מסוגף, שכל העת חותר נגד טבע האדם שבו. האמנם כן? • מאמרה של מנוחה פוקס

מאמרה של הסופרת מנוחה פוקס

בשיאו של יום הפורים, לפני מספר שנים, הגיע לביתנו אדם יקר שאינו שומר תורה ומצוות לעת עתה. הוא יצא למרפסת הפונה אל הרחוב הראשי, השקיף כמהופנט על פני הכביש הסואן מתנועת מחופשים, שיכורים, רוקדים ומשתוללים, ולא עזב את המרפסת עד שעת הסעודה. כשסוף סוף התעשת ונכנס לתוך הבית – הוא הפטיר במשפט אחד, שבאותו רגע לא היה לי פנאי לנבור בו: "אז אתם, החרדים, יודעים גם ליהנות, אה?!". זה משפט שנחקק בזיכרוני. "אתם יודעים גם ליהנות".

מי שאינו נמנה על ציבור שומר המצוות חושב ובטוח שהציבור החרדי הוא ציבור מסוגף, שכל העת חותר נגד טבע האדם שבו, שכל הזמן סגור בתוך עצמו, ועוצר את עצמו מעינוגים ומהנאות הגוף. הפליאה הראשונה של האנשים המתקרבים היא: 'אהה, יש חיים אחר "המוות" הזה! יש לכם עינוגים נוספים מלבד התורה. אז אתם יודעים מהי הנאה ואושר...'.

כן, התורה מתירה לאדם עינוגים והנאות. יתירה מכך, התורה אוסרת על האדם לסגף את גופו, ולמנוע מעצמו את המוכרח לו. חז"ל (תענית יא) מכנים את היושב בתענית בזמן שאין גופו יכול לעמוד בצער זה בשם חוטא. עוד אמרו חז"ל (ירושלמי קידושין סוף פ"ד): "עתיד אדם ליתן דין לפני המקום, על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו". כמובן, שמדובר בהימנעות מאכילת מאכלים החשובים לבריאות האדם. אפילו תענוגים שאינם הכרחיים לאדם – לא אסרה התורה, ורק מי שהגיע לדרגה גבוהה של "חסיד" הנוהג בדרכיו לפנים משורת הדין פורש מתענוגות אלו. מה שהתורה מונעת ואוסרת על האדם זה להשתקע בתענוגות ובתאוות העולם הזה. כגון, להפריז באכילת בשר ושתיית יין, הגם שמדובר במאכלים כשרים. וכן על זה הדרך בשאר הנאות האדם. (עיין רמב"ן תחילת פרשת קדושים, ומסילת ישרים פרק יג באריכות).

הצועד בדרך התורה נהנה יותר

נשאלת השאלה: למה? למה באמת לא ליהנות כמה שיותר? למה היהדות חוסמת אותנו מלנהוג כך, האם התורה מחפשת שיהיה לנו רע?!

כתבתי פעם סיפור לילדים על ילד שלהוריו הייתה חנות ממתקים. הילדים לא הפסיקו לקנא בילד. הם כל היום רק דיברו ביניהם כמה טוב לו, שיכול לאכול כל מה שמתחשק לו מבלי כל הגבלה. אבל באחת המסיבות שהתקיימה בכיתה ראו שהילד לא טועם שום ממתק מהשולחן. פנו אליו בשאלה והתברר להם שהוא בכלל לא אוהב ממתקים. מגיל מאד קטן פיתח אלרגיה לממתקים הללו, שלא הפסיק לראותם ולא חדל עד אז מלבלוס אותם. ברגע שהגוף מתרגל מידי למשהו, הוא אינו יכול עוד ליהנות ממנו, ואז הוא מחפש מקום גבוה יותר להתלות בו, וכשמקבל גם את זה הוא משווע ליותר. ליותר הזה אין גבול. ליותר אין סוף. כך נשאר האדם עם התאווה אל היותר, מבלי ליהנות ממה שיש לו, ומבלי יכולת לספק את תאוותו, שהרי להנאות עצמן יש סוף...

בזמן שהכול מותר והכול אפשרי, יכולים לעשות כל מה שהלב חפץ. כמה שרוצים, איך שרוצים, מתי שרוצים. והכול ללא ריסון וללא הגבלה. או אז, דבר שעושים אותו בלי די נהפך לעקר, נהפך למעיק, נהפך לריק מתוכן, גם אם נראה בתחילה שתוכן כלשהו יש בו. ועל זה כתב שלמה המלך החכם מכל אדם את הפסוק הבא: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ". (משלי כה, טז).

ראו כמה חכמה תורת היהודים. היא אומרת ליהודי: אם תעשה כל מה ש"בא לך", תהייה שחוק בכל המותרות, עד שמה שעשית אתמול כבר לא יעניין אותך היום, מה שתעשה היום – ייראה קטן אל מול מה שתחפוץ לעשות מחר. תחול שחיקה בהנאותיך, וכך תצטרך בכל יום להגביר את תאוותיך. ואכן, אנשים שהרגישו שהגיעו לשיאי שיאים בסיפוק תאוותיהם - יודעים לומר כמה נורא להיות שם, כי לכל שיא שנשבר – מחכה שיא חדש גבוה יותר, תאוותני יותר, מושך יותר, ואין לזה סוף. (כולנו שומעים על חיי ההוללות, השכרות, הסמים והחידלון, של חלק מבני הנוער שעדיין לא מצאו את דרך התורה). באה התורה ואומרת: אין סוף למאווייו של האדם, אין גבול למה שגופו חושק בו, לכן אני דואגת לשים גבול לתאוות האדם, כדי שנעמוד לפני הגדר ונעצור את עצמנו לפני הגלישה במדרון התאוות החלקלק, ונדע לומר לעצמנו: די! וכאשר אומר אדם לעצמו: די! הוא מסוגל ליהנות ממה שבאמת יש לו, ממה שבאמת מותר לו.

היהדות מקדשת את החומר

פורים יש רק פעם בשנה, אבל פורים בעצם מורה על הדרך כולה. על דרכו של היהודי. על דרכו הגשמית שהיא רוחנית. על דרכו הרוחנית שהיא גשמית. אצל היהודי הכול בחבילה אחת. יום פורים, עם כל עינוגי היום שבו, שתיית האלכוהול והריקודים, הוא בעצם יום של מצווה. אדם מצווה לענג את גופו: לשתות יין (במידה מסוימת), לאכול בשר וליהנות מכך, לשמוח ולרקוד עד אין קץ. ולא די בכך שהוא מצווה על כך, הוא אפילו מקבל על כך שכר. אלו מצוות ששכרן בצידן בדיוק כמו כל המצוות האחרות שאין בהן הנאת הגוף.

התורה אינה מורה לנו לחדול מעיסוק בדברים גשמיים, כמו בתורת הנוצרים הקתולים הרואים בגשמיות דבר טמא ואסור, להיפך, אנו מצווים להשתמש בגשמיות לקיום המצוות, ועל ידי כך לקדש את החומר. לדוגמא, התורה לא אוסרת עלינו לישא אישה, אדרבא, זו המצווה הראשונה בתורה. ואם נתבונן נראה, שרוב ככל מצוות התורה מתקיימות באמצעות דברים גשמיים: נטילת ארבעת המינים, אכילת מצה, וישיבה בסוכה וכו'. מאחר שכוונת התורה להעלות את הגשמיות למדרגה רוחנית.

לסיום, יש להדגיש דבר חשוב ביותר בעניין ההנאות והתענוגות: טעות מרה התאזרחה בלבבות בני תרבות המערב, לדעתם, מידת האושר ושמחת החיים תלויה במידת התענוגות הגופניים וההנאות הגשמיות שיש לאדם. קושרים המה את ההנאה עם האושר. ואת הקשיים והעמל עם חוסר האושר. לאמיתו של דבר, הנאות גופניות אינן מעניקות אושר ושמחה לאדם. ההנאות מענגות את האדם בכיף רגעי, אך הן אינן ממלאות את נפשו באושר וסיפוק, ולא מביאות אותו לידי שמחה. הרגשת התענוג והכיף חולפת ברגע שההנאה חלפה הלכה לה. מאידך, קשיים ועבודה מאומצת אינם מורידם משמחת החיים, להיפך, הם בדרך כלל מעניקים סיפוק ואושר. צאו וראו, ילדים מביאים אושר ושמחה רבה מאד להורים, על אף הצער והקושי בגידולם. בורא האדם המכיר את נפש האדם מלמדנו בתורתו הקדושה את הדרך להגיע לשמחה ואושר – הנאות רוחניות, סיפוק רוחני, הנובעים משמירת התורה והמצוות, מעשיית מעשים טובים, מגידול המשפחה ומעמידה באתגרים הגדולים.