פרויקט "NOT BY CHANCE" - הפרכה מדעית של תאוריית האבולוציה: סוף פרק 4, האם מישהו סידר את הקלפים?

לראשונה, תורגם לעברית ספרו של ד"ר לי ספטנר, "NOT BY CHANCE", שיצא לאור באנגלית ב- 1997. הספר מפריך מדעית את תאוריית האבולוציה של דרווין. המחבר הינו ד"ר לפיזיקה, בוגר M.I.T . הספר מתמקד בחוסר ההיתכנות המתמטית ההסתברותית של תיאוריית דרווין. ובכך שהתברר שהאורגניזם רק איבד מידע והפך לפחות מורכב. לפניכם כל הספר לקריאה, באדיבות המחבר והמתרגם.

כעת נבחן את האבולוציה דרך עיניהם של קבוצת איתי, מה ההסתברות לקבלת סידרה שלימה של צעדים ?

כדי לחשב זאת אנו צריכים לדעת:

·         מה הסיכוי שמוטציה תתרחש ?

·         לאיזה אחוז מהמוטציות יש ערך סלקטיבי חיובי ?

·         מה מספר התעתיקים בכל צעד של שרשרת הצטברות השינויים בברירה הטבעית ?

·         כמה צעדים נדרשים להתפתחות של מין חדש ?

אם נדע את הערכים של הפרמטרים הללו, נוכל לחשב את הסיכוי להתפתחות של מין חדש.

אנו יודעים כבר את ערך הפרמטר הראשון, שיעור המוטציות הממוצע לבעלי חיים, שהוא אחד לעשרה מיליארד.

שימו לב שלא כל שגיאות ההעתקה יכולים להיחשב כצעד טיפוסי בתהליך האבולוציה. לצורך כך נדרש כי:

1.      למוטציה יהיה ערך סלקטיבי חיובי.

2.      המוטציה תייצר תוספת מידע כלשהו בגנום.

על-אף שדרישות אלו מובנים מאליהם, אני לא מכיר מישהו שהצליח להראות את הדרישה השניה.

מה גודלה של המוטציה הקטנה ביותר שיכולה להיחשב כצעד בתהליך ? איש אינו יודע. אך בגלל הדרישות שעכשיו מנינו, היא איננה יכולה להיות קטנה ככל שנרצה, כפי שהניח ריצ'רד דאוקינס [1986]. האם מספיק שינוי של חומצת אמינו אחת בחלבון, כדי להיחשב ? האם כל המוטציות יכולות להיות עד כדי כך קטנות ועדיין יהיה להם ערך סלקטיבי חיובי, וגם יתווסף מידע בגנום ? אם לא, מה ביחס לשינוי של שני חומצות אמינו ? שלוש ? עשר ? איש אינו יודע.

השינוי הקטן ביותר בגנום, הוא שינוי בנוקליוטיד אחד^[1]. ננסה למצוא את הסיכוי למוטציה מינימלית זו ונראה לאן זה מוביל. שים לב, איננו יודעים אם כל המוטציות יכולות להיות בגודל המינימלי של נוקליוטיד בודד ועדיין לענות על שני דרישות הסף^[2]. אך הבה נניח שאכן הדבר אפשרי, על מנת שנוכל להמשיך, גם אם בכך אנו מוותרים (ללא תמורה) לצד של דרווין.

כמה צעדים נדרשים ליצירת מין חדש ? ככל שקטן השינוי בכל צעד, כן נדרשים מספר רב יותר של צעדים. ג. לאדירד סטאבינס, אחד מאבות הת.נ.ד, העריך שלצורך היווצרות של מין חדש נדרשים בערך 500 צעדים [Stebbins 1986]^[3].

כמה לידות יהיו במהלך  קטן טיפוסי ? חוקרי המאובנים בוחנים במשך זמן רב, את תהליך האבולוציה של הסוס. הם חושבים שהם מבינים אותו היטב. מממצאי המאובנים הם מסיקים שהשינויים במבנה הסוס, התרחשו במהלך 65 מיליון השנים האחרונות. השינויים כוללים, התפתחות של רגליים חזקות יותר, מוח גדול יותר ומבנה גוף כללי גדול יותר. על-פי המספרים המצוטטים על-ידי המומחים, צעד אבולוציוני קטן יכלול כ-50 מיליון לידות.

אנחנו עדיין צריכים לברר בפועל, מה אחוז המוטציות החיוביות ? לכמה מוטנטים יש יתרון ? לצערנו, אף אחד אינו יודע את התשובה לשאלה זו. לכן בא נהפוך את החישוב. לכמה מוטציות יידרש ערך סלקטיבי חיובי כדי שהת.נ.ד תוכל לעבוד ? כמה ידרשו כדי שיהיה סיכוי מספיק גדול ליצירת מין חדש ?

נתחיל קודם על-ידי חישוב הסיכוי של מוטציה במיקום מסוים בגנום של פריט בודד, והתפשטותו בקרב כלל האוכלוסיה. לאחר שנמצא את ההסתברות לכך, נוכל גם למצוא את מספר שגיאות ההעתקה הפוטנציאלים שידרשו כדי שהתיאוריה תוכל לעבוד. נראה אם יוצא לנו מספר הגיוני.

בחיפוש אחר המספר שיידרש כדי שהתיאוריה "תוכל לעבוד" כוונתי היא, להצטברות שינויים במהלך 500 צעדים שיובילו למין חדש. אך השלמת הצעדים הינו אירוע אקראי – עניין של מזל. אנו יכולים רק לחשב את ההסתברות שכך יתרחש. נצטרך לאמץ לעצמנו רמה מסוימת של מזל בהשגת מין חדש, כחלק מהקריטריון לבדיקת היתכנות התיאוריה.  אחר-כך נוכל לברר את מספר המוטציות החיוביות הפוטנציאליות שידרשו להשגת רמה כזו של מזל.

אנחנו מעוניינים בסיכוי סביר שהת.נ.ד תעבוד. ככל שנעלה את הרף, יקטן הסיכוי לתיאוריה להצליח. ככל שנוריד את הרף הסיכוי יגדל. כמובן אין צורך להגיע ל-1, דהיינו, 100% סיכוי להצלחה, לא כל מין חייב להתפתח כדי שהתיאוריה תוכל לעבוד. חלק מהמינים יכולים להיכחד. בכמה הוא צריך להיות קטן מ-1 ?

ריצ'רד לוונטון מאוניברסיטת הרוורד, מעריך שכנגד כל מין החי כיום, קיימים בערך 1,000 מינים שנכחדו [Lewontin 1978]. האם נוכל אם-כן לומר שכדי שהאבולוציה תוכל לעבוד, נדרש סיכוי של אחד לאלף לקבלת מין חדש ? מצד אחד אולי נדרש מספר גדול יותר, לחלק מהמינים שנכחדו יש צאצאים חיים. חלקם נכחדו מכיוון שהצאצאים שלהם הפכו למינים אחרים ובאו במקומם. מצד שני נראה שיש מינים רבים שכבר זמן רב לא השתנו, לכן אולי הסיכוי ליצירת מין חדש צריך להיות קטן מאחד לאלף.

מינים רבים מתקיימים במשך זמן רב מבלי לעבור שינויים. בדיוק על כך קבוצת נמרוד שמה את הדגש. אז כדי להכניס גם את זה לחשבון, הבה נכניס עוד פקטור של אלף לחישוב. לכן הבה נציב את רף הסיכוי להצלחה לאחד למיליון. דהיינו, הקריטריון לבחינת היתכנות הת.נ.ד הוא שיש סיכוי של אחד למיליון ליצירת מין חדש ב-500 צעדים. אם יתברר שהסיכוי קטן מכך, נוכל לומר שהאבולוציה אינה עובדת.

אם הסיכוי להיווצרות מין חדש במהלך 500 צעדים, הוא אחד למיליון, הסיכוי להצלחה של כל צעד בפני עצמו חייב להיות גדול בהרבה. בכל אחד מ-500 הצעדים חייבת להופיע מוטציה חיובית שתשתלט על כלל האוכלוסיה, הסיכוי להצלחה בכל 500 הצעדים, חייב להיות לפחות אחד למיליון, הסיכוי להצלחה בצעד אחד, חייב להיות גדול מספיק, שאם נכפיל אותו בעצמו 500 פעמים, נקבל תוצאה של לפחות 1/1,000,000. המספר הקטן ביותר המאפשר זאת, הוא קרוב ל-0.9727, שהוא בערך 36 מתוך 37 (אפשר לבדוק במחשבון).

כעת נחשב את הסיכוי שתופיע מוטציה בנוקליוטיד מסוים ותשתלט על האוכלוסיה במהלך שלב (צעד) אחד. מה הסיכוי למוטציה אחת להתרחש בנוקליוטיד ספציפי של הגנום במהלך צעד אבולוציוני אחד ? הסיכוי למוטציה בנוקליוטיד ספציפי בלידה אחת הוא אחד לעשרה מיליארד, יש 50 מיליון לידות במהלך צעד אבולוציוני אחד. הסיכוי לקבלת מוטציה אחת כזו במהלך כל השלב, הוא בערך 50,000,000 כפול 10 בחזקת מינוס 10, או אחד חלקי 200. קיים סיכוי זהה שהנוקליוטיד יתחלף לכל אחד משלושת הבסיסים האחרים. לכן הסיכוי לקבל שינוי ספציפי בנוקליוטיד ספציפי הוא שליש מכך. דהיינו אחד חלקי שש מאות.

שים לב, שלקחנו כמוטציה בכל אחד מהשלבים, שינוי בנוקליוטיד בודד^[4]. איננו יודעים אם בכל שלב תמיד קיים נוקליוטיד בודד, היכול להשתנות ולתת לאורגניזם ערך סלקטיבי חיובי, ולהוסיף לו מידע. אף אחד לא באמת יודע, אך אנו חייבים להניח זאת, אם רוצים להמשיך בבדיקת היתכנות התיאוריה. זו הנחה לא פשוטה, ואין לכך כל הוכחה, אך אם לא נניח זאת, ברור שהת.נ.ד לא יכולה לעבוד. לכן על אף שאיננו יודעים אם תמיד יש מצב כזה, הבה נראה האם הת.נ.ד יכולה לעבוד בהנחה שמצב כזה תמיד קיים.

ברוב התיאורים הפופולריים של הת.נ.ד משתמע, גם אם לא נאמר במפורש, שגם מוטציה היוצרת את השיפור הקטן ביותר, משחקת תפקיד באבולוציה. כבר ציטטתי על כך את דרווין ודובזנסקי.דאוקינס [1986, p. 49] טוען זאת כשהוא מתאר את הצטברות השינויים בברירה הטבעית, "כתהליך בו כל שיפור לו המזערי ביותר, משמש כבסיס לבניה עתידית" (הדגש שלי). כמובן שטענה זו שגויה. רוב השיפורים "המזעריים", לא יהוו בסיס לכלום. אלא אם הם מופיעים במספרים גדולים מירב הסיכויים שהם ייעלמו. כפי שהראה פישר, הישרדות המוטנט הוא עניין של מזל. יתכן שהוא יתפשט בקרב האוכלוסיה וישתלט עליה, אך מירב הסיכויים שהוא פשוט ייעלם. למעשה ככל שהשיפור קטן יותר, גדל הסיכוי שהוא ייעלם.

המוטציה היוצרת את השיפור, חייבת להיות דומיננטי. דהיינו המוטציה הבאה לידי ביטוי בפנוטייפ, גם אם היא מופיעה רק על אחד משני הכרומזומים הנושאים את הגן. אם מדובר במוטציה שכדי לבוא לידי ביטוי חייבת להופיע בשני הכרומזומים, דהיינו מצב רצסיבי, אזי המוטציה חייבת להופיע בזכר ובנקבה, ושניהם יצטרכו למצוא אחד את השני ולהזדווג, הסיכוי לכך כמובן קטן בהרבה ממוטציה המופיעה רק פעם אחת.

מכיוון שהמוטציות שאנחנו בוחנים, הם קטנים (למעשה הקטנים ביותר האפשריים), הערך הסלקטיבי שלהם חייב גם-כן להיות קטן. המחקר של פישר הראה, שלמוטנט עם ערך סלקטיבי של 1%, יש סיכוי של 2% לשרוד באוכלוסיה גדולה. דהיינו, סיכוי של אחד לחמשים. עם הערך הסלקטיבי הוא עשירית האחוז, סיכוי ההישרדות הוא בערך 0.2%, או אחד מתוך 500. אם הערך הסלקטיבי הוא מאית אחוז (0.0001), אזי הסיכוי להישרדות היא בערך 0.02% או אחד מתוך ^[5]5,000. מתברר שעבור אוכלוסיות גדולות, סיכויי ההישרדות הם בערך פי שניים מהערך הסלקטיבי.

 הרבה מהמחקר המקורי בגנטיקה של אוכלוסיות נעשה על-ידי סר רונלד פישר. עבודתו עדיין נחשבת לסטנדרטית בתחום. במחקרו הוא מצא שבסבירות גבוהה, גם מוטציות טובות ייעלמו מהאוכלוסיה. הוא כתב:

מוטציה גם אם היא חיובית, סיכויה לבסס את עצמה בקרב המין קטנים מאוד, במידה והיא מופיעה רק פעם אחת [Fisher 1958, p. 84].

הוא ציין שכדי שהאבולוציה תוכל לעבוד, ידרשו הרבה מוטציות חיוביות. רק במספרים גדולים יצליחו המוטנטים לשרוד את המרכיב האקראי של הברירה, ולהשתלט על האוכלוסיה. אך היום אנחנו יודעים שמוטציות חיוביות, נדירים מדי לכך^[6].

כמה מוטנטים ידרשו כדי להבטיח את הישרדותם ? יש כאן עניין של מזל, אין דרך להבטיח שהם ישרדו. ניתן לחשב את הסיכוי למוטנט לשרוד, כאשר אנו יודעים מה הערך הסלקטיבי שלו.

מה הערך הסלקטיבי הטיפוסי בסוג האבולוציה שאנו עוסקים בו ? לדעת המנוח ג'ורג' גילורד סימפסון, הנחשב בדרך כלל כאורים ותומים של הדרווניסטים. "ערך תדיר" הוא בערך עשירית האחוז. הוא חשב שמאית האחוז, "הוא אולי פחות מהממוצע" [Simpson 1953 p. 119]. לכן אנו נבחר בערך של 0.1% כערך סלקטיבי חיובי טיפוסי^[7].

החישובים של פישר מראים שלמוטציה בודדת עם ערך סלקטיבי של עשירית האחוז, הסיכויים הם 500 מול אחד שהוא לא ישרוד. ידרשו כמעט 350 מוטנטים כאלה, כדי להגיע ל- 50% הישרדות. ידרשו יותר מ-1,100 כאלה, כדי להגיע 90% סיכוי הישרדות.

ניתן לראות מה נדרש כדי לסיים צעד בודד, בשרשרת של 500 צעדים. נדרשת מוטציה עם ערך סלקטיבי חיובי. היא חייבת לשרוד ולהתפשט בקרב האוכלוסיה, אך אין סיכוי רב ששגיאת העתקה תופיע במיקום ספציפי ותשרוד. הסיכוי להופעתה הוא 1/600. הסיכוי למוטנט עם ערך סלקטיבי של עשירית אחוז לשרוד הוא 1/500. הסיכוי שהמוטנט יופיע וישרוד הוא 1/500 X 1/600 או 1/300,000, הסיכוי לכך הוא פחות מהסיכוי להטלת 18 מטבעות, וכולם יצאו פאלי.

נבחן רק לרגע אחד את הסיכוי להתפתחות של מין חדש, כאשר בכל שלב קיימת רק שגיאת העתקה פוטנציאלית אחת בגנום, שתתן לנו ערך סלקטיבי חיובי. ראינו שכדי ליצור מין חדש נדרש לסיים 500 צעדים מבלי להיכשל. לצורך כך נדרש שלצעד בודד מתוך המהלך הכולל יהיו סיכויי הצלחה של קרוב לאחד. הסיכוי להשלמת 500 צעדים בהצלחה בתנאים שהגדרנו הוא, 1/300,000 כפול עצמו 500 פעמים. דהיינו ***** מול אחד שהמהלך יכשל. הסיכוי לכך הוא 2.7 כפול 10 בחזקת מינוס 2,739. אכן סיכוי קטן מאוד ! הוא קטן ביותר מ-2,000 סדרי גודל^[8] מהאירוע שהגדרנו כבלתי אפשרי.

ערכנו את החישוב בהנחה שבכל שלב קיימת בכל הגנום רק נקודה אחת המאפשרת מוטציה עם ערך סלקטיבי חיובי, דרכה יכולה האבולוציה להתקדם במהלך כל צעד. יתכן שבנקודות זמן אין בכלל נקודות כאלה, איננו יודעים, אין הוכחות לכך שקיימים נקודות כאלה. מהבדיקה שעכשיו ערכנו ראינו שגם אם יש נקודה כזו, הת.נ.ד אינה יכולה לעבוד. אם כן נדרשות הרבה נקודות. אך מכיוון שכאמור איננו יודעים, בא נניח שאולי קיימות מספר רב של נקודות. במידה ואכן יש רבות, כמה תדרשנה באוכלוסיה כדי להעלות את הסיכוי לרמת סבירות שתאפשר לת.נ.ד לעבוד ? כמה נקודות פוטנציאליות נדרשות כדי להעלות את הסיכוי מ- 1/300,000 ל-0.9727 ? החישובים מראים שנדרשים כמיליון מהם.

רק אם יש לפחות מיליון נקודות פוטנציאליות חיוביות, יש סיכוי של לפחות 1 למיליון שיתפתח מין חדש. זהו הקריטריון שהגדרנו כדי לבחון את היתכנות התיאוריה. לכן נדרשות בכל אחד מחמש מאות השלבים לפחות מיליון נקודות פוטנציאליות ליצירת מוטציה חיובית.

בנוסף לכך שהמוטציה צריכה להיות חיובית, היא צריכה גם להוסיף מידע כלשהו לגנום. ניתן להגדיר זאת בדרך אחרת ולומר שכדי שמין אחד יתפתח למין אחר, צריכים להתקיים שני תנאים:

1.      קיימת תמיד אפשרות למוטציה עם ערך סלקטיבי חיובי המוסיפה מידע לגנום, על-ידי שינוי בנוקליוטיד בודד.

2.      בכל אחד משלבי האבולוציה קיימים כמיליון נוקליוטידים אשר שינוי בהם יענה על דרישות ההנחה הראשונה.

יכולתי לחבר יחד את שתי ההנחות ולהציגם כאחת. אך אני מעדיף להסתכל אליהם בנפרד, מכיוון שהם מדגישים שני נקודות נפרדות. רק אם שתי הדרישות מתקיימות תוכל הת.נ.ד לעבוד. נקרא להם, שתי ההנחות הדרווניסטיות. אם ההנחות אינן מתקיימות הסיכוי לברירה הטבעית המצטברת לעבוד, פשוט קטן מדי. ככל שנתקדם בספר, אתם תיראו שיש סיבות רבות לכך ששתי ההנחות אינן מתקיימות. לפני כארבעה עשורים חלק מהדרווניסטים הבולטים ביותר בעולם, התעמתו עם האתגר שהוצב מולם עקב הסיכוי הנמוך להופעת המוטציה הנכונה, והתפשטותה בקרב האוכלוסיה. לדרווניסטים לא היה תשובה טובה לכך.              [Moorehead and Kaplan 1967].

הבה נבחן את ההנחות הללו, ואת השלכותיהם. ההנחה הראשונה היא, שבכל שלב של האבולוציה קיימים שינויי נוקליוטיד פוטנציאלים, היכולים להועיל לאורגניזם ולהוסיף מידע בגנום. אם בכל שלב קיים פוטנציאל למוטציות מועילות המוסיפות מידע לגנום, האם הם נצפו לעיתים קרובות ? האם הם התרחשו ? האם משהו אי פעם צפה בהם ?

ידועים מקרים רבים של שינויים אבולוציוניים מתחת לרמת המין^[9]. מדענים צפו בבקטריה העוברת התפתחות. קיימות גם הוכחות לאבולוציה בשטח. לדוגמא ראינו את התפתחות המלניזם התעשייתי בפרפר המחוספס, כמתואר בפרק 3. קיימות בקטריות שעברו מוטציות ופיתחו התנגדות לתרופות שפעם חיסלו אותם. יש חרקים שפיתחו חסינות לקוטלי חרקים. מוטציות אלו יצרו שינויים בזן, אך לא יצרו מינים חדשים.

מדוע הדוגמאות הללו אינן יכולות לשמש כצעדים הקטנים היוצרים את הברירה הטבעית המצטברת ? לדוגמאות כאלו יש סיכוי טוב להתרחש. ראינו שהם מתרחשות לעיתים קרובות. מאידך ראינו שלצעדים המרכיבים את הברירה המצטברת באבולוציה, הסיכוי להתרחשותם קטן מאוד. מה ההבדל בין שני סוגי האבולוציה הללו ?

הדרווניסטים אינם רואים הבדל בין שני סוגי האבולוציה הללו. אך הם שונים באופן מהותי. הצעדים מהם נבנה המאקרו-אבולוציה, חייבים לעמוד בתנאים שהשינוי העצמאי אינו חייב לעמוד בהם. התנאים הם:

1.      הם יכולים להיות חלק מסדרה ארוכה של צעדים ובכל צעד מופיעה מוטציה חיובית.

2.      בממוצע המוטציות חייבות להוסיף מידע כלשהו לגנום.

     קיימות מגבלות תווך ברורים, לכמות המידע שהמוטציה יכולה להוסיף. בממוצע כל צעד חייב להוסיף מידע כלשהו, לצורך הצטברות המידע הנדרש לתהליך המאקרו-אבולוציה. מאידך, כמות זו אינה יכולה להיות הרבה יותר מביט אחת, במידה והשינוי יהיה גדול מדי, יש לראות בו כיבוי או הדלקה של מידע שכבר קיים בגנום, כפי שכבר תיארנו בפרק 3.

מעניין לציין  שלא ידוע לנו על מוטציות העונות לתנאי זה, כל המוטציות הידועות לנו מאבדות מידע, או מוסיפות מידע רב מדי, נראה לכך דוגמאות בפרק 5. עבור שינוי עצמאי ובודד, מגבלות אלו לא יחולו. הם אינן צריכות להוסיף מידע והם אינן מהווות חלק משרשרת צעדים מצטברים.

בחלק מתהליכי המיקר-אבולוציה, כלל לא מתרחשות מוטציות. במקום המוטציות, השינויים מתרחשים על-ידי ניצול השונות הקיימת כבר באוכלוסיה, המלניזם התעשייתי בפרפר המחוספס הוא דוגמא לכך,  הפרפרים הבהירים והכהים חיו תמיד זה לצד זה. אך בגלל כמות השונות המוגבלת שניתן לאחסן באוכלוסיה אופן זה, אין בקרב האוכלוסיה שרשרת ארוכה של ווריאנטים פוטנציאלים חיוביים, הממתינים להידלק. גם אילו היה כך, הדלקתם לא הייתה אקראית. לכן המלניזם התעשייתי בפרפר המחוספס, אינו יכול לשמש כדוגמא טיפוסית לצעדים הנדרשים בברירה המצטברת.

אף לא אחת מהדגמאות שהבאנו, אינה שייכת לסוג המוטציות הנדרשות לת.נ.ד. למעשה כלל לא ידוע לנו על מוטציות העונות על דרישות הברירה המצטברת. אמנם ידועים לנו מספר מקרים של אבולוציה, הכוללים שגיאות העתקה. אך הם מייצגים רק סוג של מיקרו-אבולוציה שלא ניתן להרחיבו ולהגיע ממנו למאקרו-אבולוציה. אף לא אחד מהן מוסיף מידע, כל הדוגמאות הידועות לי למעשה מאבדים מידע. לא נמצאו מקרים של שגיאות העתקה, שנצפו ונחקרו ברמה המולקולרית, העונים על הקריטריונים הנדרשים כדי לשמש כצעדים בתהליך הברירה המצטברת. לכן אנו חייבים לדחות את ההנחה הדרווניסטית הראשונה, ובהמשך לכך לדחות את הת.נ.ד.

כעת נבחן את ההנחה השניה. על פי הנחה זו, בכל אחד משלבי האבולוציה קיימים כמיליון נוקליוטידים, אשר שינוי בהם יועיל לאורגניזם. נתאר זאת כמיליון נקודות המפוזרות על פני כעשרת אלפים גנים, המקודדים כעשרת אלפים חלבונים. חלק מהחלבונים הללו הם אנזימים. חלקם נוטלים חלק בניית מבנים, חלק משמשים לבקרות וחלקם מעבירים הודעות. בכל אחד מעשרת אלפים הגנים בגנום, צריך להיות בממוצע כמאה שינויים חיוביים פוטנציאלים.

חופש פעולה נרחב להתפתחות המין, הינו פועל יצא של ההנחה השניה. על-פי הת.נ.ד המוטציות הינן אקראיות. כוחות הברירה הטבעית לעולם אינן בוחרות את המוטציה החיובית הבאה שתתרחש. הברירה הטבעית נכנסת לפעולה רק אחרי שכבר מופיעה מוטציה "טובה". אם מספר רב של מוטציות כאלו מופיע , הברירה ביניהם תהיה כמעט אקראית, בהתאם לחישובים של פישר.

לכן, בצעד הראשון מתוך 500 הצעדים, קיימת מיליון אפשרויות שונות לאבולוציה להתפתח. לכל אחת ממיליון האפשרויות הללו תהיינה מיליון אפשרויות נוספות בצעד השני וכך הלאה, לכל אחד מ-500 הצעדים. בתהליך זה טמון חופש פעולה נרחב ביותר. במידה ותתחיל פעם נוספת, תהליך אבולוציוני מאותה הנקודה, ברור שהתוצאה הראשונה לא תחזור על עצמה. הסיכויים שכך יתרחש הוא אחד חלקי מיליון כפול עצמו, 500 פעמים, או אחד מול 10 בחזקת 3,000. לשם השוואה באירוע שהגדרנו כבלתי אפשרי, הסיכויים היו רק אחד מול 10 בחזקת 43. אם כן ברור שהמין שיווצר במהלך האבולוציוני השני, יהיה שונה מהראשון^[10].

ניתן להשוות את שביל ההתפתחות האבולוציוני למבוך ענק, דמוי עץ. המבוך בנוי מאינספור שבילים מסתעפים/מתפצלים. כל שביל עובר דרך 500 צמתים. בכל צומת נפתחים מיליון ענפים לבחירה אקראית. באיור 4.2 תיראו תרשים מופשט של העץ. במקום מיליון התפצלויות בכל צומת, באיור מופיעים רק שלושה. אך תנסו לדמיין לעצמכם מיליון יציאות בכל צומת במקום שלושה. באיור מופיע רק שלושה רמות התפצלות, אך תנסו לדמיין לעצמכם 500 רמות.

כל שביל אפשרי מוביל לתוצאה סופית שונה. כל אחד מיציאות המבוך מתאים לצורה אפשרית אחרת של האוכלוסיה. מספר היציאות הסופיות תואם את מספר הצורות האפשריות באוכלוסיה, על-פי הנחה מספר 2 לעיל.

התפתחות עצמאית של תכונות זהות, תחת מסלולי התפתחות מקביליים, נקראת התפתחות אבולוציונית מתכנסת (Convergent Evolution). אם שני מסלולי ההתפתחות, מתחילים מאותה הנקודה וההתפתחות האבולוציונית מושפעת בשניהם על-ידי אותם הפקטורים/הגורמים, אזי היא נקראת אבולוציה מקבילית (Parallel Evolution). לדעת הדרווניסטים, התפתחות כנף הציפור וכנף העטלף, מהווה דוגמא לאבולוציה מתכנסת. התפתחות סביכות מוח הסוס, מול מוח קופי האדם, הוא דוגמא לאבולוציה מקבילית. אבולוציה מתכנסת ואבולוציה מקבילית הם בעצם צדדים שונים לאותה מטבע, למעשה שניהם מתכנסים.

המבוך שתיארנו מעניק חופש פעולה לאוכלוסיה העוברת דרכו. בכל צומת קיימת אפשרות אקראית זהה להמשיך בכל אחד ממיליון היציאות. אם אפשרויות הבחירה הם אכן אקראיות, אזי הסיכוי להתפתחות של תכונה זהה פעמיים, קטן במידה המחייבת אותנו לקרוא לה בלתי אפשרית. כדי להגיע התכנסות מלאה, שני מסלולי ההתפתחות יצטרכו לבחור באפשרות אקראית זהה, בכל אחד מ-500 הצמתים, כדי ששניהם יסיימו באותה הנקודה. הסיכויים לעבור על פני אותה המסלול פעמיים הוא אחד מול 10 בחזקת 3,000.

אמנם מסלולי ההתכנסות כמעט לעולם אינם זהים/מושלמות. כנף העטלף אינו דומה בדיוק לכנף הציפור. לכן בו נניח שבהתפתחות מתכנסת למין חדש, רק ב-100 מתוך 500 הצמתים, יבחרו שבילי יציאה זהות, ההסתברות לכך הוא אחד ל-10 בחזקת 600, הרבה הרבה פחות מהאירוע שכבר הגדרנו כבלתי אפשרי. נתוני ההסתברות שהבאנו מתייחסים רק לשינוי ברמת המין ולא להתפתחויות משמעותיות הרבה יותר, כגון כליות או כנף, שלא לדבר על העין. אין מומחה מתחום האבולוציה המעלה בדעתו שמספיק לכך 500 צעדים, לדעת כולם יש צורך באלפים רבים.

ניתן לקבוע, שאם השינויים באבולוציה נוצרים כתוצאה משגיאות העתקה, אבולוציה מתכנסת בלתי אפשרית. אך במציאות אבולוציה מתכנסת משחקת תפקיד חשוב באבולוציה. מומחי האבולוציה משתמשים בה בכל פעם שהם נתקלים בשני תכונות דומות שאין להם הסבר להתפתחותם. בכל פעם שמגדירים תכונה כמתכנסת, יש בכך סתירה לת.נ.ד.

תופעת ההתכנסות נמצאת בכל המערכת הטקסמונית (Taxonomic). ג'ורג' גיילורד סימפסון המנוח ציין שתופעת ההתכנסות קיימת בכל הרמות [Simpson 1953]. יש דוגמאות יוצאות דופן של התכנסות אף בין מערכות ביולוגיות שונות. ארתור ווילי [1911] כתב ספר שלם על תופעת ההתכנסות באבולוציה. אפשר להביא אלפי דוגמאות להתכנסות, אך כאן נגביל את עצמנו לכמה דוגמאות בלבד.

דוגמא מעניינת להתכנסות,  נמצאת במערכות העל-קוליות להתמצאות במרחב, באמצעות תהודה, המפוזרות בקרב בעלי החוליות. רמת התחכום של מערכות אלה מתחרה במערכות הצבאיות המתקדמות ביותר. מערכות כאלה נמצאות אצל העטלפים, כך גם אצל הלוויתנים בעלי השיניים והדולפינים. ניתן למצוא מערכות כאלה גם בקרב הציפורים. לדעת המומחים, מערכות אלו לא יכלו להתפתח מבעל-חיים קדמוני משותף. כולם מסכימים שהמערכות הללו התפתחו בכל קבוצה באופן עצמאי. הדג החשמלי הדרום אמריקאי והאפריקאי, יכולים שניהם "לראות" במים עכורים על-ידי מדידת הסטיות האלקרטו-סטטית שהם מייצרים במים שמסביבם. חושבים ששני קבוצות הדגים הללו פיתחו את מערכות השיקוף האלקטרו-סטטיות שלהם באופן עצמאי.

יש דגים שהורגים את טרפם על-ידי התחשמלות. מחוללי מתח גבוה למטרה זו, נמצאים בקרב הצלופחים, דגי הטריגון השונים, ודגי השפמנון [Nichols and Hubbs 1967]. מאמינים שמחוללי מתח אלו התפתחו במקביל בקרב כל אחד מסוגי הדגים הללו [Hubbs 1967].

הדוגמא המדהימה ביותר להתכנסות הינה במערכת הוויזואלית. מערכות לזיהוי אור נמצאים בקרב מערכות שונות של בעלי-החיים. ביניהם הפשוט ביותר הוא נקודת העין של הייצור החד-תאי איוגלנה (Euglena), שכלל אינה שייכת לממלכת בעלי החיים. מערכות העין המורכבות ביותר מופיעות אצל בעלי החוליות, כולל זו של בני האנוש.

בקרב שלוש ממלכות שונות של בעלי החיים קיימים מערכות ראיה מייצרי תמונה. עימהם נמנים בעלי החוליות, העין האנושית היא דוגמא טיפוסית לעין כזו. אם התפתחות העין התרחשה בהתאם לת.נ.ד אזי היא היתה חייבת להופיע כבר בקרב בעלי החוליות הראשונים, על-פי ההערכות לפני חצי מיליארד שנים^[11]. הממלכה השניה שמוצאים בהם מערכות ראיה היא בממלכת הרכיכה (Mollusc), לרבים מהם עיניים הדומים לאילו של בעלי החוליות. בממלכה זו לתמנון ולדיונונים יש עיניים כאלה. בממלכת פרוקי הרגליים, לחרקים, עכבישים וסרטנים יש עיניים מייצרי תמונה. עד לפני כעשור המומחים היו כולם בדעה אחידה שהעין התפתחה במקביל עד כדי 50 פעמים [Zucker 1994].

לפני כעשור, התגלתה זהות של 94% בין גן מסויים השולט על התפתחות העיניים של החרקים לבין גן המבצע פעולה דומה בקרב בעלי החוליות, כולל בני אדם [Quiring et al. 1994]. גילוי זה הפך את אפשרות ההתכנסות לכה לא מתקבלת על הדעת, גם ללא חישובים מתמטיים נלווים עד שהמחבר מציע ש:

נדרש לשקול מחדש את הדעה המקובלת, שהעין של בעלי החוליות והעין  של החרקים התפתחו באופן עצמאי.

אך יתכן שלא היתה כאן התכנסות וגם לא התפתחות עצמאית, אפשרות זו תיבדק בפרק 7.

מעל למורכבות העין עומדת מורכבות המוח האנושי, שהוא ככל הנראה האובייקט המורכב ביותר ביקום [Fischbach 1992].  חושבים שהוא התפתח מתוך המוח הפשוט יותר של הדגים הפרימיטיביים. המוח של הדגים, הדו-חיים והזוחלים קטן יותר^[12] והקורטקס/והקליפה^[13] שלה חלקה יותר מזו של היונקים. גם בקרב היונקים ישנם הבדלים גדולים. אנו מייחסים אינטליגנציה גבוהה יותר לבעלי החיים בעלי מוח גדול ומפותל יותר. בקרב היונקים המודרניים, קליפת המוח משתנה מהמוח החלק והקטן של אוכל הנמלים ועד למוח הגדול והמפותל מאוד של הסוס, הלוויתן, הפיל וכמובן האדם.

ממחקר המאובנים, הסיקו החוקרים שמוח היונקים התפתח במקביל בקבוצות ואף  במשפחות שונות מקרב היונקים. הדרווניסטים מאמינים שהאובייקט המורכב ביותר ביקום התפתח משונות אקראית כמה וכמה פעמים !

רשימת ההתכנסויות ממשיכה עוד ועוד. תופעת ההתכנסות מופיעה לאורך כל ממלכת החי והצומח. בכל פעם שהדרווניסטים מעלים את תופעת ההתכנסות, הם חייבים לדחות את ההנחה השניה של תיאורית האבולוציה, הקובעת שבגנום של כל אורגניזם תמיד יש מספר גדול של נוקליוטידים דרכם ניתן לייצור שינוי חיובי. כיוון שלמימוש הת.נ.ד נדרשים שתי ההנחות גם יחד, תופעת ההתכנסות מהווה סתירה לת.נ.ד.

לאדם הממוצע קשה להאמין שתחכום ומורכבות ברמות כה גבוהות התפתחו באמצעות ברירה טבעית של תופעות אקראיות. הדרווניסטים מנסים ללמד אותם לשנות את אופן החשיבה שלהם, על-מנת שיקבלו את המסקנות הכל כך מדהימות העולות מהאבולוציה  [Dawkins 1986].  כפי שראינו וכפי שעוד נראה, האינטואציה של האדם הממוצע נכונה, והניו-דרווניסטים הם שסטו מהדרך הישרה עם כל הטיעונים המתוחכמים שלהם.

הצגתי את החישובים שערכנו כאן בפני מומחי אבולוציה. ההתנגדות היחידה שהועלתה, היא שהחישובים מתייחסים למחרוזות ולסמלי ה-DNA בגנום (גנוטייפ). מאידך תופעת ההתכנסות המוכרת לנו מתרחשת בפנוטייפ. הם טוענים שאולי גנוטייפ רבים מובילים בסוף לפנוטייפ אחד. יתכן אם כן שהמבוך מורכב מפחות שבילים.

התייחסותי לטענה זו היא, שאכן אולי הרבה גנוטייפ מובילים לפנוטייפ אחד ויתכן שצריך להקטין את מספר השבילים במבוך. נושא ההתכנסות בגנוטייפ מוכר הרבה פחות מההתכנסות בפנוטייפ. אך ברור שהגנוטייפ קובע את הפנוטייפ. לכן חופש פעולה בגנוטייפ משמעותו גם חופש פעולה בפנוטייפ.

יתכן שחופש הפעולה בפנוטייפ אינו גדול  כמו בגנוטייפ. אך ברור שגם בו קיימות אפשרויות רבות. הבה נבנה את המבוך על בסיס הפנוטייפ – מספר השבילים עדיין יהיה עצום. יתכן שמספר היציאות מכל צומת בפנוטייפ יהיה קטן יותר מאשר בגנוטייפ. אולי יהיו פחות ממיליון – אולי רק עשרת אלפים. במקרה כזה מספר הענפים הוא רק 10 בחזקת 2,000. עדיין הסיכויים ששני תהליכים יתחילו ויסיימו באותה הנקודה קטן בהרבה מהאירוע שהגדרנו אותו  כבלתי אפשרי. לכן חייבים לפסול גם את האפשרות להתכנסות בפנוטייפ בת.נ.ד.

מאז הגילוי הגנטי שדווח על-ידי קאורינג ועמיתיו [1994] ניתן לראות שהתכנסות בפנוטייפ משמעותו התכנסות גנטית. יתכן מאוד שהתכנסות בפנוטייפ מפתיע בדיוק כמו התכנסות בגנוטייפ.

כמעט כל הדוגמאות שהבאנו עד כה היו בפנוטייפ, כיוון שעד לפני 20 שנה, לא היו בידינו אפשריות צפיה אחרות. אך עתה, נמצאים בידינו הכלים הנדרשים להציץ לתוך הגנום. לכן לא אהיה מופתע אם נגלה מקרים נוספים דוגמת הגן לבקרת התפתחות העין.

לא מזמן התגלה מקרה נוסף של התכנסות בגנוטייפ. מדובר במקרה של התכנסות שנחקר ברמה המולקולרית, תוצאות המחקר מתייחסות ישירות לגנום. קבוצה במעבדה של אלן ווילסון ממעבדות ברקלי בקליפורניה, השוו גרסאות של אנזים זהה הנמצא במספר יונקים שונים [Stewart et al. 1987]. האנזים שנחקר על-ידם נקרא ליסוזיים (Lysozyme), היונקים שעליהם התמקד המחקר הם הפרה וקוף הלנגור (Langur Monkey).

ליזוסיים הוא אנזים הנמצא בקיבה של מעלי הגרה, קבוצה זו כוללת בין היתר את הפרה, הכבשה, העז, הגירפה והאייל. הקיבה של קוף הלנגור דומה לזו של מעלי הגרה על אף שהוא אינו משתייך לקבוצה זו. הניו-דרווניסטים אומרים שהאבולוציה של קוף הלנגור והפרה התכנסה וכך נוצרו בהם קיבות כה דומות.

ברור לכולם שלקוף הלנגור אין מקור מקרב מעלי הגרה, ברור לכולם שגם אין בשושלת המשותפת שלהם, בעל חיים עם קיבה כזו. אבות אבותם המשותף היה יונק קטן ופרימיטיבי שחי בעבר הרחוק בתקופה שהדינוזאורים עוד שלטו בארץ. אף אחד לא חושב שבתקופה זו כבר היו בעלי חיים מעלי גרה. כולם מסכימים שהאבולוציה של תכונה זו התפתחה במקביל, אין להם דרך אחרת להסביר זאת.

קוף הלנגור ומעלי הגרה מסווגים במרחק רב אחד מהשני בקרב היונקים, כפי שניתן לראות בתרשים 4.2, קוף הלנגור ומעלי הגרה נמצאים במסדרים שונים. אחד מהם משתייך לארתיאודאקטל (Artiodactyl), השני שייך ליונקים העליונים (Primate). כיוון שהקיבה שלהם דומה, המומחים סבורים שתכונה זו התפתחה במקביל בשניהם על-ידי התכנסות.

בחלק הקידמי של קיבת הלנגור ומעלי הגרה יש תא התססה מיוחד. שתי החיות הללו משתמשות בבקטריה כדי לפרק את התאית/צלולוזה (Cellulose).  הצלולוזה/תאית הוא המרכיב העיקרי של העלים והעשב בתזונה של חיות אלו. קיים ערך תזונתי בצלולוזה, אך בעל החיים אינו יכול לעכל אותו בעצמו. אין לו את האנזימים הנדרשים לכך. לכן תפקיד זה מועבר לבקטריה הנמצא בתא ההתססה. הבקטריה מכיל את האנזים הנדרש לכך. בעל החיים מאפשר לבקטריה לאכול ולעכל את הצלולוז בעלים ובעשב שהוא אוכל. אחר כך הוא מעביר את הבקטריה לתא אחורי בקיבה ומעכל אותם. אנזים הליסוזים (Lysozyme ) מפרק את הקיר החיצוני של התא הבקטריאלי, ומאפשר לבעל החיים לעכל את החומרים המזינים הנמצאים בתוכו.

קיימים גם יונקים אחרים שיש להם ליסוזים, אך בכמות קטנה בהרבה. הם משתמשים בו רק כדי להרוג בקטריה מזיקה.

קבוצת ברקלי ניתחה את סידרת חומצות האמינו של הליסוזים, הנמצא בקיבה של: בני אדם, בבון, עכברוש, סוס, פרה ולנגור. הם הסיקו מהנתונים, ששבעה חומצות אמינו התכנסו בפרה ובלנגור  [Stewart et al. 1987], בנוסף להתכנסות שנדרשת באנטומיה של הקיבה.

בעזרת הקוד הגנטי ניתן לתרגם את חומצות האמינו הללו חזרה לנוקליוטידים ב-DNA ולקוד הנוסף שנדרש.  מתברר שנדרשו מוטוציות בלא פחות מתשעה נוקליוטידים שונים, כדי לשנות את שבעת חומצות האמינו הללו^[14]. כדי שהליסוזים של הפרה וקוף הלנגור יתכנסו, נדרשו לפחות תשע צעדים. יתכן שהיו יותר מתשע, אך וודאי לא פחות מכך. כדי לשנות נוקליוטיד אחד נדרש לפחות צעד אחד. נדרש גם שלכל אחד מתשע הצעדים יהיה ערך סלקטיבי חיובי. כל אחד מהשלבים הללו היה צריך גם לשרוד ולהתפשט בקרב האוכלוסיה.

תחת ההנחה שניה של האבולוציה, נדרשה בכל שלב, אפשרות לבחירה אחת מתוך מיליון אפשרויות מוטציה שונות. הדוגמא שהבאנו מהתפתחות הסוס היא טיפוסית לבעלי חיים. כדי שהת.נ.ד תוכל לעבוד, אותם הכללים צריכים לחול גם על בעלי חיים אחרים. אם הליסוזים של קוף הלנגור והפרה אכן התכנסו, נדרש מהם לעבור מסלול זהה במבוך, בכל אחד מתשע הצעדים, נדרשה בחירה זהה של אחד ממיליון, בשני המסלולים. שימו לב שכעת אנו בודקים את הנוקליוטידים של ה-DNA ולא את הפנוטייפ.

על-פי ההנחה השניה של האבולוציה, הסיכוי לעבור מסלול זהה גם בהתפתחות קוף הלנגור וגם בהתפתחות הפרה, קטנה מאוד. הסיכוי למוטציה חיובית זהה בשניהם הוא אחד למיליון^[15], הסיכוי של תשעה שלבים זהים הוא מיליון בחזקת תשע, או אחד מתוך 10 בחזקת 54, דהיינו פי מיליארד קטן יותר מהאירוע שהגדרנו אותו כבלתי אפשרי. שימו לב שלקחנו בחשבון רק את השינוי הנדרש במולקולת הליסוזים. הסיכוי לתהליכי התפתחות דומים בקיבה, אמור להיות קטן עוד יותר. בנוסף צריך גם להכפיל את שתי ההסתברויות אחת בשניה, כדי לקבל את ההסתברות להתכנסות משולבת, של האנזים והקיבה גם יחד.

על-פי הת.נ.ד אין שום אפשרות ששני בעלי חיים אלו יתכנסו באופן זהה. אך הנה הם לפנינו, איך אפשר להסביר זאת בת.נ.ד ? הסתירות שעולות בכל פעם שאנו מעלים את ההנחה השניה של האבולוציה מאלצות אותנו לדחות תיאוריה זו.

יש דרווניסטים החושבים  שאולי האבולוציה אינה צריכה להמתין למוטציה המתאימה בעיתוי הנכון. יתכן שכבר מסתובב אחת כזו בקרב האוכלוסיה, שרק ממתינה שישתמשו בה. אך לשם כך נדרשת כמות עצומה של מוטציות רדומות השוכבות כך סתם ללא תועלת כלשהיא, כדי שלבסוף תמצא אחת שיש בה תועלת.

יש שהעלו את האפשרות שרצף של DNA שיש בו כדי להביא תועלת לאורגניזם, מאוחסן באופן יעיל יותר מאשר הימצאותו כיחידה אחת עצמאית בפריטים מסוימים. יתכן ששחלוף יכול ליצור רצף שיש בו תועלת בסביבה כלשהיא. באופן זה ניתן לאחסן מספר הרבה יותר גדול של רצפי DNA פוטנציאלים, לעומת הקיים בפועל. כפי שציינתי בפרק 3, הביולוג איילה מעריך את כמות הקומבינציות הפוטנציאליות ב-10 בחזקת 2,017. האם מספר זה יכול לספק לנו את השונות הנדרשת כדי לאפשר לברירה הטבעית לעבוד ?

כדי שהאבולוציה תוכל לעבוד בדרך זו, כמה מתוך מספר אפשרויות השחלוף הפוטנציאליים חייבים להיות בעלי ערך סלקטיבי חיובי ? הבה ניקח אוכלוסיה של מיליון ונאפשר לכל פרט עשרה צאצאים. כעת במהלך מיליון דורות, יהיו סך-הכל 10 טריליון (10 בחזקת 13) הכפלות (לידות). בכל אחד מההכפלות הללו, קיימת אפשרות לשחלוף. לצורך הפשטות הבה נניח שבכל שכפול מתבצע שחלוף אחד. כדי לאפשר לאבולוציה להתקדם שלב אחד בתקופה זו, אחד מהשחלופים הללו חייב להיות בעל ערך סלקטיבי חיובי, במילים אחרות, הוא חייב להביא תועלת לאורגניזם.

כדי ליצור סיכוי טוב לשחלוף אחד בעל ערך סלקטיבי חיובי במהלך תקופה זו. הרבה מהשחלופים הפוטנציאליים חייבים להיות בעלי ערך סלקיבי חיובי. כדי לתת לנו סיכוי של אחד למיליון עבור שחלוף אחד חיובי במהלך 10 טריליון הכפלות נדרש ש ****** מהם יהיו חיוביים. דהיינו נדרש 10 בחזקת 1,998 שחלופים פוטנציאלים בעלי ערך סלקטיבי חיובי.

עם כמות פוטנציאלית כזו של מוטציות חיוביות, קיים סיכוי של אחד למיליון שאחד מהם יופיע באוכלוסיה במהלך מיליון דורות. למעשה כדי שהמוטציה החיובית תשרוד, נדרש מספר גדול יותר, אך אין דבר, המספר שקיבלנו גם כך, כבר גדול מדי מכדי לאפשר התכנסות.

כעת במקום מיליון האפשרויות שהיו לנו בחישוב תהליך האבולוציה של הסוס, יש לנו את המספר האסטרונומי הזה. אם לא תתכן התכנסות כשבפנינו מיליון מוטציות פוטנציאליות חיוביות, על אחת כמה וכמה לא תיתכן התכנסות כאשר הכמות הפוטנציאלית היא 10 בחזקת 1,998. מכאן ברור שגם אם שגיאות ההעתקה תאוחסנה כשחלופים פוטנציאלים, הם אינן יכולות לספק את השונות האקראית הנדרשת בת.נ.ד.

הראתי כאן מדוע הת.נ.ד אינה יכולה לעבוד. הצגתי זאת באמצעות דוגמא. האסטרו-מתמטיקאי פרד הויל חבר הארגון המדעי המלכותי ופרופסור בגמלאות מאוניברסיטת קמברידג' יחד עם חנדרה ויקמסנג', יו"ר המחלקה לאסטרונומיה ומתמטיקה שימושית באוניברסיטת קרדיף, הגיעו לתוצאות זהות בשיטות מתמטיות כלליות יותר. הם הפריכו בדרך מתמטית את הת.נ.ד בספר קטן המכיל רק 34 עמודים, הנקרא "מדוע ניו-דרווניזם אינו עובד ", הם קוראים לעבודתם, דחיה פשוטה ונחרצת של תיאורית "דרווין" [Hoyle and Wickramasinghe 1982].

בפרק זו הראינו שהת.נ.ד אינה מספקת את הסחורה. כשדרווין הציע את התיאוריה שלו נראה היה כי היא הצליחה להפריך את טענת ה"תכנון מתוך עיצוב". התיאוריה הייתה אמורה להציג בפנינו אפשרות להתפתחות החיים, מהתחלה פשוטה ועד לאורגניזם המורכבים של ימינו. הוא אמור היה להציג אפשרות כזו ללא צורך במתכנן או בורא, היה כאן נסיון להחליף תיכנון באקראיות.

כמו תיאורית דרווין, גם הת.נ.ד מנסה להסביר כיצד התפתחו החיים על פני כדור הארץ מאורגניזם פשוט ומנוון. היא טוענת שבעלי החיים והאנושות התפתחו באופן טבעי. היא מנסה להסביר את האבולוציה על-ידי שילוב של מזל וחוקי הטבע הידועים. גם הוא מנסה להחליף תכנון באקראיות.

עד כה הראינו באופן תיאורטי שמוטציות אקראיות אינן יכולות להוות בסיס לאבולוציה. המידע הרב שנצבר בגנום לא יכול היה להתפתח באופן שהת.נ.ד מנסה לטעון. הדרווניסטים לא הצליחו למצוא מקור אקראי לשונות אשר תאפשר לאבולוציה לעבוד. בשנות ה-40 כמעט לא ידעו דבר בתחום הביולוגיה המולקולרית, לכן הם חשבו שהת.נ.ד יכולה לספק הסבר לאבולוציה. כיום בשנות האלפיים, הידיעות שלנו בתחום הביולוגיה המולקולרית כבר אינן מאפשרות לנו לחשוב כך.

שחלופים גנטיים אינם יכולים לתת מענה, כיוון שהם אינם יכולים לבנות את המידע הנדרש, גם לא נראה שהם אקראיים. שגיאות העתקה אינן יכולות לעבוד, כי הסיכוי שלהם לבנות את המידע הנדרש קטן מדי. שגיאות ההעתקה היו יכולות לעבוד, כל עוד לא נפגשנו בתופעת ההתכנסות. אך תופעה זו נפוצה מאוד בכל עולם החי, לכן גם אפשרות זו יורדת. אם שגיאות ההעתקה הם המקור לשונות בת.נ.ד אזי האירועים החשובים של האבולוציה הם כמעט בלתי אפשריים. אם תיאוריה מגדירה אירוע ככמעט בלתי אפשרי, אין שום אפשרות לטעון שהיא מסוגלת להעניק הסברלאותם האירועים עצמם. אם הת.נ.ד אינה יכולה לספק הסבר להתרחשויות, שלטענתה הם האירועים המרכזיים של האבולוציה. אנו נאלצים לדחות אותה.

אין שום דבר חדש בדברים שהצגתי. מספר ביולוגים נתנו את דעתם לבעיית האקראיות והגיעו גם הם למסקנה ששונות אקראית אינה יכולה לשמש כבסיס לאבולוציה. לאחר עריכת החישובים, גיליתי שהו וסאונדרס [1979], הגיעו לאותה המסקנה בדרך אחרת. ביולוגים רבים מטילים ספק רב ביכולת של מוטציות קטנות להצטבר אחד על גבי השני כדי ליצור מאקרו-אבולוציה. בפרק זה המהווה בסיס לפסילת הת.נ.ד הצגתי את הסיבות לכך.

לקריאת הערות לפרק 4 לחצו כאן