סיפורים על נוער חרדי נושר: מרגש! דמעות האם עזרו לאחר שהיא כבר לא הייתה בעולם

"וְזַכֵּנוּ לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנִי בָּנִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים"

מטלטל. בימים אלה של תפילה על הבנים, מייחד הרב קסל, רבו של כפר הנוער 'זוהרים', את מאמרו, לסיפור שהתרחש בכפר הנוער שלו, אבל הוא עצמו חווה אותו אישית, ויש בו מסר מדהים, עד כמה תפילות ודמעות על הילדים עוזרות, גם כאשר הכל נראה אבוד וחסר כל סיכוי.  

בימים אלו של ראשית חודש סיוון, ערב קבלת התורה, רבים מתפללים את תפילתו של השל"ה הקדוש, הורים רבים ממררים בבכי באומרם תפילה זו, בפרט בדור עני ואביון כמו דורנו, אשר כמעט אפשר לומר כי 'אין בית אשר אין בו מת', ודמעות רבות נושרות מעיני ההורים, בתפילה אשר בניהם ילכו בדרך הישר. "כי על כן באתי לבקש ולחנן מלפניך, שיהי זרעי וזרע זרעי עד עולם זרע כשר, ולא ימצא בי ובזרעי ובזרע זרעי עד עולם שום פסול ושמץ. אך שלום ואמת, וטוב ויושר בעיני אלוקים ואדם".

ארגוני צדקה וחסד עורכים תפילת צדיקים למען מטרה זו, שהיא תכלית עם ישראל, וקיום הדברים אשר אמר הקדוש ברוך הוא על אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו".   

היטיב להגדיר את מצב הדור, מורי ורבי הגאון רבי דוב צבי קרלנשטיין שליט"א, ישלח לו ה' רפואתו בקרוב, כאשר נשא דברים בליל תשעה באב, בהיכל ישיבת גרודנא באשדוד ,בהזכירו את הקינה הנאמרת בתשעה באב: "אֵלֵימוֹ דִּבְּרוּ בַּאֲמִירָה לֹא זָכִינוּ לְגַדֶּלְכֶם לְתּוֹרָה, נקריבכם עוֹלָה וְהַקְטָרָה וְנִזְכֶּה עִמָּכֶם לְאוֹרָה הַצְּפוּנָה מֵעֵין כֺּל וַעֲלוּמָה". וכה אמר ראש הישבה בבכי עצור: "בחורבן הבית, אבות שחטו את בניהם, כדי שלא יעבדו עבודה זרה, והבכי על הבנים הצעירים שהלכו לעולמם בגיל קטן, לא היה על מותם ללא עת, אלא על שלא זכו לגדלם בתורה. "לא זכינו לגדלכם לתורה" - על זה בכו ההורים. "כמה הורים" המשיך ראש הישיבה שליט"א, "בניהם חיים נושמים ובריאים, והם ההורים ממררים בבכי: "לא זכינו לגדלכם לתורה". כמה דמעות נשפכות בערב שבת מעיניהם של אימהות צדקניות: "וְזַכֵּנוּ לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנִי בָּנִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, אוֹהֲבֵי ד', יִרְאֵי אֱלֹוקִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת זֶרַע קודֶשׁ, בַּה' דְּבֵקִים, וּמְאִירִים אֵת הָעוֹלָם בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, וּבְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא". כאשר לצערם הרב הם רואים את בניהם סוטים מהדרך הסלולה, אין כלי למדוד את הכאב, ואין דף שיכמת את הצער הנורא של הורים כאשר בניהם לא הולכים בדרך ה'".

למרות שבדרך כלל מהותו של הטור הוא להביא סיפור מהכפר על מנת ללמוד ממנו, הפעם אשנה ממנהגי למען אותם הורים בוכים, אשר נהרות דמעות ניגרים מעיניהם, על מנת שיידעו שתפילתם אינה הולכת ריקם, לתת כוח לאימהות שלא יפסיקו לבכות על ילדיהם, כי התפילה אינה שבה ריקם, ויש שכר לפעולתם ושבו בנים לגבולם.

* * *

הסיפור שייכתב פה הוא עדות מכלי ראשון, וביודעי ומכירי את המעורבים במעשה, אני מעיד עדות נאמנה שאין בו שום הגזמה, למרות שעל מנת לשמור על כבוד בעלי המעשה החיים עמנו לאורך ימים, יהיה זה מבחינת מגלה טפחיים, ובכל זאת מכסה טפח.

שמילו למד בישיבות הטובות ביותר, אבל למגינת ליבם של אביו ואמו, ביום מן הימים התרחש אצלו משבר רוחני, הוא סר מן הדרך, וירד מטה מטה, לתהום רבה, עד לתחתיות שבתחתיות, כפשוטו, החמורות ביותר נהפכו לו לקלות, לעבירות שאדם דש בעקביו, ואף גרוע מכך.

כתוצאה ממצבו - כל בני משפחתו התרחקו ממנו, ואף השכיחו אותו מליבם, שהרי מה ניתן לעשות כאשר אדם כבר חצה את כל הקווים.  אבל גם בכלל זה היה יוצא מן הכלל: אמו, שלא הפסיקה בתפילותיה ואף בתעניותיה, על בנה יקירה שסטה מדרך ה', שיחזור לצור מחצבתו.

ולא רק מתפללת. בהסתר דבר הייתה נוסעת לעיר החילונית אשר הוא התגורר בה, והייתה מבשלת ומנקה עבורו, וחוזרת ומתרפקת בתפילות לאבא שבשמים שירחם על שמילו שלה, ויחזירהו בתשובה שלימה. בהדלקת נרות השבת הייתה מאריכה בתפילות, וידעו כל בני הבית שזה הזמן שאמא מתפללת על שמילו. שמילו שכל כך התרחק, עד שיש מצאצאיה שכבר לא הכירו אותו כלל ועיקר. ואם עוד הייתה למאן דהוא תקווה, הרי כשנודע על חתונתו עם בת קיבוץ, רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב, השלימו כולם שאין תקווה ודרך חזרה לפרי שנשר, כי עתה כבר מעורבים בטומאת העבירות גם קשר משפחתי, מיסוד החיים, ולאחר מכן גם ילדים. כולם אמרנו למעט האם, היא עדיין המשיכה בתפילותיה ובתחנוניה, למען בנה שיחזור בתשובה שלימה.

* * *

באחת ממסעותיי לארה"ב, התארחתי בשבת אצל בעל הבית נכבד, וכדרכם של יהודים שוחחנו מפה לשם, ואז התברר לי שאני מכיר את משפחתו בארץ ישראל. והזכרתי בשיחה כי אני יודע שהיה להם בן אשר התפקר, ואמו לא הפסיקה להתפלל עליו עד יומה האחרון.  מארחי חייך חיוך רחב, ואז אמר לי: "אתה יודע חצי סוד, אני יודע את החצי השני", וכאן גילה לי, כאשר החיוך על פניו עוד מתרחב, את מה שחסר לי בסיפור, שביום מן הימים הועילו תפילותיה של האם, והבן שב בתשובה שלימה, הוא ואשתו – בת הקיבוץ - ובניו ובנותיו, והיום הם יראים ושלימים, והוא מכירם באופן אישי.

כדי להבין את הסיטואציה שהדברים נאמרו, אציין, שסביב השולחן ישבו בניו של המארח, אברכים שהתענגתי לשוחח איתם בדברי תורה, מה שנקרא אברכים מקומתם ומעלה.

כשסיים המארח את חציו השני של הסוד, ראיתי את החיוך הרחב שהשתפך על פני כל הנוכחים. ואז, בארץ מרחקים, הבנתי כי בניגוד למה שחשבתי וידעתי עד הנה, אכן נתקבלו תפילותיה של האם.

לא זו בלבד שנתקבלו, אלא שמארחי ובני משפחתו הם בעצם התוצאה של התפילה, ומכאן החיוכים הרחבים. דמעות האם עזרו לאחר שהיא כבר לא הייתה בעולם.

לא יאומן כי יסופר, אבל אני מעיד על כך מכלי ראשון.

אז אנא הורים יקרים אל תעצרו בדמעות "ונזכה אנחנו וצאצאינו ....".

* * *

ולמען ההורים המתפללים בימים קדושים אלו על בניהם שישובו לדרך הישר, אני מוסיף לפניכם סגולה יקרת ערך, אשר היא בדוקה ומנוסה, ובעיניי ראיתי תוצאות נפלאות ביותר לעושים אותה, כאשר ראיתי בנים ששבו מרדת שחת.

לקחת לבֵנה חדשה אשר לא השתמשו בה מעולם, ולהכניסה לתנור כאשר אופים בו חלות לכבוד שבת, ב' שבתות זה אחר זה, ולכתוב לאחר מכן על הלבנה מד' צדדיה: "כשם שלבנה זו הוסקה לכבוד שבת קודש, כן יחם ה' את לבבו של פלוני בן פלונית, לאהבה אותו וליראה אותו כל הימים", ואז לקחת את הלבנה ולהניחה ליד ציון קבורתו של צדיק.

בדוק ומנוסה.