מרן הגאון הרב מאיר מאזוז שליט"א סופד למורנו ורבנו ועטרת ראשנו, מרן הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל

מאמר זה נכתב לכבוד מורנו ורבנו עטרת תפארת ישראל, נזר הבקיאים ואבי החריפים, אביר המעיינים וגדול הפוסקים, ישיש כגבור לרוץ אורח מישרים. מופת הדור ופלאו, ממזרח שמש ועד מבואו, מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל ■ הרב יוסף קארו – הרב עובדיה יוסף ■ כמה סבלנות, כמה פיקחות וכמה תבונה במעשיו של הרב!

שנו חכמים (בסוכה דף כ' ע"א): "בתחילה, כשנשתכחה תורה מישראל - עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה - עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה - עלו רבי חייא ובניו ויסדוה". יש מוסיפים בימינו: "חזרה ונשתכחה - עלה רבינו עובדיה יוסף ויסדה". ומעניין שכל העולים הנ"ל הם עולים מבבל לארץ ישראל...

"כי ילד יולד לנו"

לפני כחמש מאות שנה, כאשר גזרה מלכות ספרד המרשעת לגרש כל היהודים שתחת חסותה, וביום תשעה באב שנת ה' רנ"ב (1492) גורשו כשלש מאות אלף יהודים ביום אחד (לפי עדות אברבנאל) - חשבו צוררי ישראל שהנה הקיץ הקץ על תורת ישראל ועם ישראל. המרכז היהודי הגדול בספרד שהקימו ענקי רוח וגדולי תורה, אשר שם גרו יהודים מימי חורבן הבית הראשון (כדברי הרמב"ם באגרת תימן, בהסתמכו על הפסוק בעובדיה א' כ' "וגלות ירושלים אשר בספרד") - תם ונשלם, ושאר הקהילות אשר בצרפת ובאשכנז הלכו והתדלדלו מזמן, מרוב הגזירות והשמדות אשר עברו על ראשן. לא בחינם קוראים כותבי ההיסטוריה לגירוש ספרד: "כמעט חורבן בית שלישי". אולם ההשגחה חשבה אחרת.

"כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, ותהי המשרה על שכמו" (ישעיה ט' ה'). עם רבבות הגולים מספרד, גלה ילד קטן פעוט כבן ארבע שנים, שעתיד היה ללכד את האומה כולה ממזרח וממערב תחת דגל ספר קטן אחד, שמו של הילד "יוסף קארו". נדד הילד עם אבותיו ורבותיו. כשהגיע לגיל שלשים בערך, נתן ה' בלבו לחבר את הספר הענק "בית יוסף", ושהה במלאכתו שלשים ושתים שנה! בו קיבץ את כל הספרים ואת כל דעות הפוסקים עד זמנו, סביב "ספר הטורים" לרבנו יעקב ב"ר אשר. ואחר כך עבד עוד חמש עשרה שנה לחבר "שלחן ערוך" אחד ואחיד לכל ישראל. ומן השמיים הסכימו, שרבנו הרמ"א לא חיבר "שלחן ערוך" אחר לאשכנזים, אלא פרש "מפה" על שלחנו של רבנו יוסף קארו, ומעתה כל האומה כולה לומדת ופוסקת על פי ספר אחד, שמביא כל הדעות וכל המנהגים. זו התשובה הניצחת ביותר שנתן מרן ז"ל לגירוש ספרד: "אתם חשבתם על האומה רעה (לפורר אותה ולפרפר אותה) - אלהים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". ואכן, שלחן ערוך אורח חיים סיימו מרן בכפר ביריא הסמוך לצפת בשנת 'חשב"ה (שט"ו) לטובה'...

הרב יוסף קארו – הרב עובדיה יוסף

אחר פטירת מרן ז"ל ותלמידיו ותלמידי תלמידיו - נסתמנה ירידה ביהדות ספרד בארצות המזרח. בד בבד עם הופעת השבתאות באיזמיר, והאכזבה המרה שבאה אחריה, ומאידך השקיעות הגדולה של חכמי ספרד בתורת הסוד, עד שלפעמים בטרם למדו תורת העיון והפסיקה בהלכה, פונים אל תורת הח"ן - כל זה גרם ירידה ביהדות המזרח. עוד ישנם כוכבים נוצצים פה ושם, כמו הפרי חדש ופרי תואר, מחנה אפרים ושער המלך, ערך השלחן וברכי יוסף, ועוד גאוני עולם - אבל באופן כללי ניכרת ירידה בקרנה של יהדות ספרד מדור לדור, הוסף על זה, הרוחות החדשות שהתחילו לנשב מצפון במאה הי"ט - דור ה"השכלה" - בדמות בית ספר כי"ח (כל ישראל חברים) וכיוצא בו, וכמעט כלתה חררה.

ראה הקב"ה את עוניה של יהדות ספרד, והחזיר את הגלגל קדימה. ובכן: בשנת "גדול מרבן שמו" (תרפ"א) בין כֶּסֶה לעשור, י"ב בתשרי תרפ"א, בימים שכל ישראל מטוהרים ומכופרים (יום א' של סוכות הוא "יום ראשון לחשבון עוונות" כידוע) – "ילד יולד לנו, בן ניתן לנו". לר' יעקב עובדיה ז"ל בבבל נולד בן, שעתיד להאיר את שמשה של יהדות ספרד. הוא נימול סמוך ליום שמחת תורה, יום שקוראים בו "יורו משפטיך ליעקב" (יורו משפטיך בגימטריא תרפ"א, ליעקב - אבי הבן. רמז שהבן הזה יורה חוקים ומשפטים צדיקים, ותורתך לישראל), ובן ארבע שנים עלה ארצה, כשם שיצא מרן ז"ל בגיל ארבע את ספרד ארץ מולדתו. למד בשקידה רבה בישיבת "פורת יוסף" בירושלים - הישיבה היחידה ליהדות המזרח בא"י בימים ההם - מפי רב רבנן, הגאון המופלא רבי עזרא עטייה זצ"ל, והשתלם בכתיבת שו"ת ופסקים מפי הגאון המקובל והפסקן רבי עובדיה הדאיה זצ"ל (מח"ס שו"ת ישכיל עבדי, ועוד). אולם עיקר עילויו לא היה אלא מעצמו. בשעה שחבריו עטו אל הכדור והמשחקים, לא היה לעובדיה יוסף הקטן נחת רוח כי אם בשקידה על לימודו. עוד ספר ועוד ספר, עוד הערה ועוד קושיא, והיד רושמת בחן רב, בכתב פנינים, כל דבר שראתה העין בספרים למזכרת, ועוד ימים יבואו, ויתגלה כל העושר הצפון הזה לעם ישראל.

כספרי מרן הבית יוסף, שאינו מניח פוסק שבא לידו שאינו מביאו בכור המבחן בטרם מגיע לפסק ההלכה - כך ספרי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, אינו משאיר שום פוסק ושום מחבר תחת ידו. לפעמים מציין להם בקצרה, ורושם "וי"ל ע"ד" (-ויש לעמוד על דבריהם), אבל תמיד עומד על דברי כולם לפני המסקנא הסופית. בשעתו כתב הגאון רבי אהרן שמואל קאיידנוור ז"ל (מח"ס ברכת הזבח על סדר קדשים) להרב בעל "נחלת שבעה" בהלכה מסוימת כהאי לישנא: "אני מלמד זכות על כת"ר שלא ראה דברי הבית יוסף, ועיין רק בדברי האחרונים, ועצתי אליו שימכור את ספרי האחרונים ויקנה בהם את ספר בית יוסף". כדברים האלה ניתן לומר על ספרי מרן הגרע"י זצ"ל, הם כוללים הכל ומכילים הכל, וכל רז לא אניס ליה.

תחיית המתים...

אין לנו ענין לספר תולדות רבנו, ואיך ירד מצרימה בגיל עשרים ושבע שנה, ושירת שם כראב"ד הקהילה, ועשה שם מהפכה רוחנית. הדברים ידועים בכמה ספרים ואין צורך לפורטם. אני אזכיר כאן כמה נקודות אישיות, ואין ספק אצלי שבחוויות אלה וכיוצא בהן נוסו אנשים רבים. בעלותי ארצה בסיון התשל"א, אחר רציחת אבא מארי הגאון רבי מצליח מאזוז הי"ד בידי ערבי פלשתינאי ימ"ש, נשאר בידינו ספרו הגדול שו"ת איש מצליח באמצע עריכתו לדפוס, כי באמצע סימן ט"ו (חלק אורח חיים) נתבקש המחבר לגנזי מרומים, "ואיננו כי לקח אותו אלקים". רצינו לסיים את הסימן, והטילו עלי את המלאכה ולא יכולתי. עלי לעבור על מה שכתב מר אבא זצ"ל בנושא של "אין מעבירין על המצוות" (עשרים וחמשה עמודי פוליו!), ולסכם ולתמצת את הכל, ולהוסיף עוד להגיע למסקנת ההלכה כפי מחשבתו הראשונה של המחבר זצ"ל. והנה רק אני מתחיל לעיין, ובוקעת מלבי שאגה נוראה: "זו תורה וזו שכרה?!" וממשיך ומבליג הלאה. ועוד פעם כל כמה דפים, ואתא את ופסיק. כמעט נתייאשתי מלסיים.

והנה יום אחד אני הולך ומתפלל שחרית בבית הכנסת הגדול בבני ברק, ופוגש אותי אברך אשכנזי אחד גבה-קומה, ובשורה בפיו: "תבוא במוצאי שבת לבית הכנסת עולי משהד, שם דורש הרב עובדיה יוסף, הוא מזכיר את כל המקורות בעל פה". שמעתי ועשיתי. באתי במוצאי שבת (ט' באייר התשל"ב) בסביבות שעה תשע מקרית הרצוג למרכז בני ברק, יחד עם ידידנו ר' שמואל עידאן זצ"ל, והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך: "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן), ומסקנא ברורה והחלטית כמעט בכל דין והלכה.

בסביבות השעה אחת עשרה בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה), ואנו נשארנו עד שתים עשרה וחצי בערך. זכורני, בתחילת דברי האגדה התקיף מרן זצ"ל את יצר הפלגנות בין העדות, ובערך אמר כך: "פלוני אינו רוצה להשיא את בתו לבחור פלוני, כי הוא מעדה פלונית, מה זה? וכי זו עדת קרח? או מעשרת השבטים?!" חזרתי הביתה אחר חצות. שאלה רעייתי ע"ה: "איפה היית עד עכשיו?". אמרתי לה: "חבל שהרב לא נתן שיעור בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"... מדרשה זו ואילך חיתה רוחי, ויכולתי להמשיך בעריכת איש מצליח, שהופיע ב"ה בשעה טובה כעבור שנתיים (בשנת תשל"ד).

"וְאֵיךְ יַעֲמוֹד בְּלִי יוֹסֵף לְבָבִי?"

פעם דרש הרב במה שכתב מרן שמנהג כשר לא לאכול בשר גם ביום העשירי באב, לפי שבאותו יום נשרף בית המקדש, והאריך להסביר דברי הגמרא (תענית דף כ"ט ע"א), "אילו הייתי שם קבעתיו בעשירי", וכו' וכו'. והנה אחר כל האריכות עמד "משכיל" אחד ושאל: "זאת אומרת, בכל חודש אסור לאכול בשר בתשיעי ובעשירי?" הרב השתומם רגע אחד וענה ברצינות גמורה: "רק בחודש אב אמרתי". התבוננתי, שאם היה מחייך למשמע השאלה המוזרה ההיא, היתה זו "סגולה" שהאיש ההוא יברח לחלוטין מלבוא לשיעורים בבית הכנסת. כמה סבלנות, כמה פיקחות וכמה תבונה במעשיו של הרב!

תהיינה דעותיך - ידידי הקורא - אשר תהיינה, בעניינים מדיניים חברתיים ופוליטיים, מתורתו של רבנו לא תוכל להתעלם. וראה זה פלא, שכל עמודי ההוראה שלנו הספרדים שמם יוסף: רבנו יוסף קארו, רבנו חיים יוסף דוד אזולאי, רבנו יוסף חיים מבבל, רבנו עובדיה יוסף. על זה נאמר במתן תורה (דברים ה' כ"ב): "אם יוספים אנחנו לשמוע"...

המשורר הגדול ר' משה אבן עזרא (חברו וידידו של ר' יהודה הלוי) קונן על מות אחיו ר' יוסף ז"ל בלשון זו: וְאֵיךְ יַעֲמוֹד בְּלִי יוֹסֵף לְבָבִי? / הֲיִחְיֶה גוּף אֱנוֹשׁ בִּלְתִּי נְשָׁמָה? / וְעִמּוֹ הָיְתָה תֵבֵל כְּגַן-אֵל / וְהִנֵּה אַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה. (המשקל והמנגינה כמו "שמע קולי"). כך נאמר גם אנחנו: איך נוכל לעמוד ולהתקיים בלי הגאון רבנו עובדיה יוסף? אולם בזאת נתנחם, בחיבוריו היקרים (55 כרכים נדפסו עד כה) שהשאיר אחריו, ובאלפי הקלטות המלאות תורה וחכמה ויראת-שמים. רבנו עודנו חי בתוכנו, כי עובדיה יוסף (מלא ו', 253) בגימטריא עוד יוסף חי! (קטעים נבחרים מתוך ספר "מגדולי ישראל", מאת מרן הגאון הרב מאיר מאזוז שליט"א, בכתב יד, שיראה אור בעז"ה).