וכך כתוב בנייר המקורי בו נכתבו הדברים: "לאחר התאונה, כנראה תוך פרק הזמן של ה-17 דקות שבהן הוגדר כמת קליני, ראה שרון עצמו נכנס לתוך מנהרה עם אור, ונמשך אליה עד שמגיע למעין אולם גדול, חסר ממדים, חסר קצוות, ובו הרבה ספסלים ואנשים רבים מאוד. כולם היו גברים, מלבד הסבתא שעמדה בצד, לבושה יפה עם מטפחת כסף. האנשים היו כולם שמחים והקרינו חום רב ואהבה. כולם היו נפטרים והוא ראה אותם בשלמות כפי שנראו בהיותם בחיים. הוא הזכיר הרבה אנשים שהוא ראה. הוא תיאר במדויק את מראה הסבא שלי (=הגיס שחר אשבל), למרות שמעולם... מעולם הוא לא ראה אותו בעת חייו".

"אני זוכר", שרון המשיך וסיפר, "הסתכלתי על עצמי והתביישתי בלבוש שהייתי לבוש בו. הלבוש אמנם היה רוחני, אבל כל האנשים לבשו בגדים יפים וזוהרים, ושלי היו מלוכלכים מאוד [מהעוונות]. מצאתי לי איזו פינה קטנה להסתתר מרוב בושה. ואז ראיתי מעין אור חזק, ידעתי שאם אני אסתכל עליו אני אשרף או אכווה. מתוך הקול בקעו שני קולות נוספים. אחד מהם היה 'הקול הרע' והשני הוא 'הקול הטוב'. ליד האורות ראיתי בברור שלושה רבנים שיושבים לפני, כולם היו חיים באותה תקופה. את הרב א' כלל לא הכרתי באותם ימים, ורק לאחר שהתעוררתי ביררתי מיהו".

"לאחר שנשתרר שקט באולם, הקול הרע אמר: 'או אתה או הדודה מרים, אחד מכם נשאר כאן!' בתחילה לא הבנתי מדוע מזכירים את הדודה מרים ואיך היא קשורה לכאן, אבל פתאום הבחנתי בה לידי, ואז הבנתי שזהו יום קשה למשפחה, ואחד מאתנו צריך להישאר בעולם האמת. מיד קפצתי ואמרתי: 'אני מוכן להישאר'. ואז החל הקול הטוב לדבר ואמר שבעצם גם אני וגם הדודה נשמות כוללות, אחראיות ודואגות למשפחה כפי שהסבא היה, לכן כדאי שהוא [שרון] ישאר... מנקודה זו ראיתי את סבתא מתרחקת ולא ראיתיה יותר".

"ואז החל תורו של 'הקול הרע'. הוא דרש לעשות לי משפט. ותוך כדי כך אני מרגיש את כל חיי עוברים כבסרט נע. זה הרבה יותר חזק מוידאו, זה כמו שאתה חווה את המאורעות מחדש. מהילדות ועד הבגרות – רואים הכל. הבושה הייתה איומה. המחזות רצו שם, וכולם ראו את מה שעשיתי, גם הדברים הטובים וגם הרעים. הכל היה פתוח לפניהם: חטא השנאה, כיבוד הורים, לשון הרע, גזל, צניעות וכו".

"ואז לפתע נשאלתי שאלה כפי שכתוב בספרים: 'נשאת ונתת באמונה?' בשמים מאוד מקפידים על עניין ה"אימון" - להיות זהיר ולא לגנוב את דעת הבריות. אפילו על דברים קטנים כמו יציאה מהמפעל כמה דקות קודם מקפידים שם. אחר כך נשאלו השאלות 'קבעת עיתים לתורה?' עניתי שכן. 'האם ציפית לישועה?' ואת השאלה הזו לא הבנתי. בהמשך פירטו לי את עוונותיי וירדו עמי לפרטים. דיברו איתי על לשון הרע. אין לכם מושג כמה בשמים מקפידים על לשון הרע. והמשיכו בנושא השנאה ('יש לך חבר שאתה מחפש לריב איתו כל הזמן!'). בנושא נדרים ('נדרת נדר לבית הכנסת ולא קיימת!'). ועברו לנושא כיבוד הורים ('לא כיבדת את הוריך מספיק כי חשבת שתתחתן ותתנתק מהמשפחה, כעת נוכיח לך שתצטרך אותם!'). משם עברו לדבר על גזל ('גנבת מהסבתא שלך שיחות טלפון מבלי לקבל ממנה רשות!'). ואז הקול הטוב החל לסנגר עלי ואמר שאני תורם לישיבות. אבל אז שיסע אותו הקול הרע ואמר 'אבל הוא מתגאה בזה, הוא תלה את התעודה על הקיר'. ואז החלו לפרוט את המצוות שלי, כל מצווה לגופה. וכמה שמחתי בכל מטר שהלכתי בעולם הזה עם ציצית. אי אפשר לתאר כמה הציצית עוזרת למעלה, כי כל מצווה יש לה את הכח הרוחני העצום שלה. לא שוכחים שום מצווה – קטנה כגדולה".

"הקול הטוב המשיך למנות את המצוות שעשיתי, כמה למשל שהתאמצתי לכבד את השבת ולענג אותה בכל דבר שיכולתי, וכן את העובדה שהייתי משמח חתן וכלה. ואז החלו להביא עדים לטובתי. בשלב זה התערבו הרבנים שהיו שם לטובתי. אנשים לא יודעים מה גדולתם של הצדיקים, הם יכולים להמליץ עלינו שם יושר וטוב – גם הצדיקים שעדיין חיים בעולם הם מעורבים בנעשה בעולמות עליונים. ואז הזכירו לי שבהגרלה שנערכה בבני ברק לטובת ישיבה אחת, אני קפצתי ותרמתי ראשון. כעת תאר לך שאותו ראש הישיבה, שחי עדיין, בא בכבודו ובעצמו להעיד לטובתי שתרמתי את אותו סכום לישיבה! לאחר מכן הזכירו לי מספר מעשי חסד שעשיתי, כמו עזרה לאלמנה, שאף היא עצמה באה להעיד על זה, וזה הדבר שהטה את כף המאזניים".

"ואז דיבר השופט, שזהו הקול החזק והאדיר שבקע מהאור המסנוור: 'האם אתה מקבל על עצמך את הדברים שצריך לעשות?' ואז פירט לי הקול מספר דברים שהם היעוד שלי בחיים ואינני רוצה לחשוף אותם. התחייבתי על אחד מהם ועל השאר אמרתי שאשתדל. הקול המשיך: 'דע לך – אתה עומד לסבול הרבה בעולם הזה אבל זה יכפר עליך' [אכן, שרון עבר 18 ניתוחים!! את כל חלקי גופו חיברו כמו פזל עם 1.6 ק"ג ברזל]".

"ואז הסתיים המשפט. התחלתי להסתובב ולרוץ מהאולם בפאניקה. הרגשתי את אותה בושה איומה בגלל הבגדים הצואים שלבשתי, וכן בגלל החשיפה העצומה של המשפט לעיני כולם. לפתע, נעלמה הסבתא, נעלם האולם, ואני רואה את עצמי בתוך האמבולנס, רואה את גופתי מונחת על האלונקה והרופאים מטפלים בי. באותו זמן הייתי מבחינה רפואית מחוסר הכרה ומונשם ובכל זאת יכולתי להבחין מלמעלה מי הם הרופאים המטפלים בי. פתאום הפסקתי לראות מלמעלה והתעוררתי בתוך גופי".

חשוב מאד לציין, כי ברגע האחרון לפני תום המשפט, הזכירו פתאום, שרפי הספר ואשתו עומדים להתגרש, והדבר גורם לצער גדול בשמיים. כששרון סיפר זאת לגיסו (שחר), הלך שחר לבדוק את הדבר. למרות שהיה נראה לכל תושבי המקום כי הזוג חיים באושר, התגלה לשחר לתדהמתו כי אכן הזוג עומד להתגרש. כמו כן התגלה דבר יותר מדהים, שבאותו יום ששרון עמד למשפט, באותו יום ממש אשתו של רפי לקחה את חפציה ועזבה את הבית.

שרון סיפר את סיפורו מאות פעמים, אולם בכל פעם הוא מתרגש מחדש. כשרואים אותו מגיע להרצאה, על שתי רגליים, עם שמחת חיים ואמונה יוקדת, קשה להאמין למראה העיניים. המדע הרציונאלי לא יכול לספק הסבר לתופעה זו, איך יכול בן אנוש לצאת בחיים מהתרסקות מוחלטת שנגרמה בעוצמה של עשרות טונות. בהקשר זה נציין, כי נאמר לשרון על ידי רופאי  בית החולים שאין סיכוי שיקום על רגליו לעולם. הרופאים הרשו לעצמם לקחת לו עצמות מהרגל ללסת, מאחר ואיש לא האמין שילך על הרגלים. אך באותו זמן הבטיח הרב אברג'ל ששרון יקום וילך. הרופא לגלג ואמר: איך ילך, הרי לוקחים לו עצמות מהרגלים? כשאנו רואים את שרון הולך על רגליו אנו יודעים מי צדק בסופו של יום.