ויכוח בבית אינו סימפוזיון

ויכוח בבית אינו סימפוזיון. יש לשמוע ולהאזין לדעתו של בן הזוג בקשב רב, מתוך רצון להבין ולקבל. ויש בעל שבוחר בדרך הקלה ובורח מהתמודדות. הוא מגיב למשל: "כן, כן, כן. ודאי, ודאי, ודאי. אני כבר מכיר אותך...". טיפים חשובים כיצד לנהל ויכוחים בבית.

בדרך כלל הויכוחים הם סתם לשם ויכוח, או ליתר דיוק – ניצוח. השתתפתם פעם בסימפוזיון, איך הוא מתנהל? המנחה מציג לציבור חמשה חכמלוגים שיושבים לצידו, ומעלה את הנושא לדיון. הראשון מביע את דעתו, והיושב השני מטיח בו. השלישי מצטרף, והרביעי מתנגד. כך מתנהל הסימפוזיון בסיבוב הראשון, ואחריו סיבוב נוסף של התרסות והתנצחויות, ועדיין כל אחד בדעתו, ממשיכים וממשיכים (להשמיע ולא לשמוע) בדעות סותרות ומנוגדות זו לזו מקצה לקצה, חלפה לה כבר שעה תמימה, הגיע תורו של המנחה לסכם.

בדרך כלל הוא משמיע משהו מעין זה: "ובכן רבותי, כמובן שבמשך השעה הקצרה שעמדה לרשותנו לא הצלחנו למצות נושא כל כך ארוך, אבל שמענו דעות לכאן ולכאן. הנושא המרכזי בשבוע הבא יהיה...".

ואני אשאל אותו: וכי אין אפשרות למצות נושא? אבל החכמולוגים הללו בכלל לא באו כדי לשמוע איש את אחיו, הם באו להתנצח. כל אחד מהם הגיע עם דעה מגובשת, ולא יזוז ממנה גם אם תעשה שמיניות באויר. ומדוע הם מקשיבים זה לזה? רק כדי לדעת מה להשיב ואיך לדחוף אותו לפינה, כדי שהכל יווכחו לראות מי החכמולוג הגדול ביותר, הדמגוג המושלם. האם שמעתם פעם שבסימפוזיון יקום אחד המשתתפים ויאמר: "רגע אדוני, תן לי לחשוב יכול להיות שהצדק איתך", שמעתם? הם לא באו כלל לשמוע, או להתמודד באמת, הם באו להיות צודקים.

ויכוח בבית אינו סימפוזיון. יש לשמוע ולהאזין לדעתו של בן הזוג בקשב רב, מתוך רצון להבין ולקבל, ולא כתופעה דלעיל החוזרת על עצמה בויכוחים בין בני זוג.

כניסה לתוך דברי השני

יש לציין עוד, כי אם נכנסים אחד לדברי השני באמצע ויכוח. למשל, כשהאשה נכנסת לתוך דברי הבעל, היא עושה טעות חמורה. כי ברגע שהיא נכנסה לתוך דבריו, בתת ההכרה הוא כאילו מוחק אותה. "אני ממנה לא אקבל, מה שהיא תאמר, מה שהיא תטען לא אקבל, משום שהיא בודאי לא הבינה אותי, שהרי לא גמרתי לדבר, אז מה היא בכלל עונה?". מה שהיא תדבר ואיך שהיא תענה, ולו תהיה הטענה החזקה ביותר, הוא לא יקבל, אבוד לה מראש.

כמו כן, כניסה לתוך דברי השני גוררת הרמות קול. כי בויכוחים, ולעיתים הם נוקבים, נאמרות מילים קשות, וכיון שלא נח לשמוע את הדברים, לוחץ לה מאד לענות לו, היא לא נותנת לו לגמור את הדברים ומיד עונה, וכדי לענות באמצע דבריו היא חייבת להרים את קולה, ומיד הוא מרים קול עוד יותר – והקולות והברקים מגיעים, ואחריהם איבוד הדעת.

"כן, כן, כן"

לעיתים בעיצומו של ויכוח, והוא, למשל, מרגיש כי אשתו צודקת, טענותיה מתובלות בדברי טעם, ואז בעצם אין לו איך להתמודד מול הטענות, יש שהוא בוחר בדרך הקלה ובורח מהתמודדות. הוא מגיב למשל: "כן, כן, כן. ודאי, ודאי, ודאי. אני כבר מכיר אותך...". בכך, כביכול, פתר את עצמו מתשובה... הוא עושה עוול לעצמו, כי הוא מעדיף להחזיק בטעויות ובדברים שאינו מאמין בהם. הוא כבר מבין בתוך תוכו כי טעה, רק שהכבוד לא נותן לו להיכנע.

בני זוג יושבים אצלי, הוא טוען מה שטוען (או שהיא טוענת) והיא מהצד זורקת מילים כעוסות: "כן, כן. בסדר, כן, כן. זה בסדר!...". בדרך כלל אני אומר לה: "לא, לא, לא בסדר! אל תאמרי בסדר, תעני!". וגם אז באה תשובה מתחמקת בניסיון להישאר צודק, בערך כך: "תראה, אינני יודעת להסביר את עצמי, אבל זה לא נכון מה שהוא אומר". בקיצור, מפסיקים להיות ענייניים, מגבבים בכעס משפטים ללא קשר, בורחים מהמציאות, העיקר להיות צודק.

מתוך הספר "זכו" סיפורי זוגות בסערות החיים, להרב נחום דיאמנט שליט"א. ב"ב, שבט תשס"ט. באדיבות המחבר.