פרשת אמור: הדרך הנכונה שלא לאבד את האמונה

התורה מספרת לנו על אותו בן לאב מצרי ואם יהודיה שקילל את ה', במאמר שלפניכם ננסה לברר, מה גרם לאותו חצי מצרי לאבד כל שיקול דעת מינימאלי, ולקלל? כדי שנדע ללמוד מטעויותיהם של האחרים, ושלא נגיע ח"ו למצבים של איבוד אמונה, מחמת טענות שכליות או רגשיות.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.  וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל. (כד, י-יא).

אני מניח, שאם אתה קורא את השורות הללו כעת, אזי יש לך השקפת עולם יהודית, והינך מתעניין ברצונו של בורא העולם ובמה שאומרת תורתו. אם כן, אנא חשוב לרגע: מה הסיכוי שבעוד תקופה מסוימת – תהיה לך, הקורא, השקפת עולם הפוכה לחלוטין, הגורסת כי אין כזה דבר 'אלוקים', ומה שבטוח הוא שאם הדבר הזה קיים אז הוא בכלל לא מתנהג בהיגיון?...

שלילי?... אין סיכוי?... אז תקרא את השורות הבאות.

*

התורה פותחת בסיפור העצוב על אותו בן לאב מצרי ואם יהודיה שקילל, במילת חידה: 'ויצא'. הוא היה בתוך מקום מסוים, לא היה טוב לו באותו המקום – ואז הוא יצא ממנו, התקוטט פיזית עם יהודי אחד, ואז פתח את הפה וקילל את בורא העולם. המעשה הזה – הקללה – היה בהחלט לא במקום, במיוחד לא ליד אנשים שבעיניהם ראו את מעמד מתן התורה וההתגלות האלוקית. היציאה הזו באמת עלתה לו ביוקר – תפסו אותו, ובסופו של דבר סקלו אותו באבנים.

עלינו לברר את הנקודה החסרה בסיפור – מה גרם לאותו חצי מצרי לאבד כל שיקול דעת מינימאלי, ולקלל?  

*

שלשה אפשרויות העלו חכמינו זכרונם לברכה (ב'מדרש רבה') לבאר מהיכן 'יצא' המקלל:

א. הוא "יצא מעולמו", דהיינו: היה לו עולם מיושב ומסודר, חיים של עבודת ה' עם משה רבינו וכלל ישראל. ולפתע, ביום בהיר – הוא יצא מזה, ואיבד את עולמו בידיים.

ב. מעשהו 'נולד כתוצאה' מתמיהה שהייתה לו בפרשה הקודמת, בה מסופר על כך ש"לחם הפנים" היה עשוי מערב שבת האחד לצורך השבת של שבוע הבא – הפרש של שמונה ימים. הוא עמד ותמה: וכי כך היא הדרך הראויה?! להכין למלך מלכי המלכים לחם לא טרי, מלפני שמונה ימים?!...

ג. הוא יצא מן המחנה. הסיפור שמאחורי הקלעים הוא, שאימו הייתה משבט דן, אך אביו היה מצרי. כאשר בא האיש להקים את אוהלו בתוך תחומו של שבט דן, נקהלו עליו בני השבט ומנעו אותו, בטענה שגבולות השבטים נמדדים אך ורק לפי האב – והרי אביו מצרי, ואינו זכאי לנחלה בתוך תחום השבט. לפיכך הוגלה הוא אל מחוץ למחנה, ושם הוא חטף התקפת זעם וקילל את ה'.

*

חז"ל מתארים לנו ע"י שלשת האפשרויות הנ"ל, מהלך מסוכן שיכול להתחולל בעמקי נפשו של אדם, ועלינו להכיר את ההתפתחויות הללו לאשורן:

לפעמים האדם "יוצא מעולמו", כלומר מאבד ברגע את כל השקפת עולמו. יתכן שאדם נורמאלי ומיושב בדעתו, לפתע פתאום, ברגע אחד של כעס, הוא כופר בכל מה שהאמין במשך כל ימי חייו, על אף אי ההיגיון שבדבר!...

דבר זה יתכן באחת משתי אפשרויות:

האחת, מתוך סיבה שכלית-הגיונית; לדוגמה, אם פתאום מתעוררות לו תמיהות וסתירות שלדעתו אין אפשרות ליישבן –ולדעתו יש בהן כדי לערער את כל יציבותה של אמונת חייו– אזי ביום בהיר האדם קם ועוזב את אמונתו. כמו אותו מקלל שמתוך קושיה שהתעוררה לו אודות הנהגת הכוהנים ב"לחם הפנים", הוא חירף וגידף מערכות אלוקים.

השנייה, היא באם יש סיבה רגשית; לעיתים, לאחד מחברי הקהילה מתעוררת תחושת בגידה מצד המערכת, כאשר לדעתו נעשה לו עוול או לא נהגו עמו כראוי – אז הוא קם ובועט בכל מה שמייצג את הקהילה, גם אם זה כולל את היסטוריית חייו ואמונתו. כמו המקלל שבגלל שלא קיבל נחלה בתוך שבט אמו, קילל את מי שמנהיג את אותם האנשים שהרעו עמו – הקב"ה. וכמובן, תיתכנה עוד סיבות רגשיות לאין ספור.

*

כדי להימנע מנפילות שכאלה, כדאי מאד לדעת מהי הטעות המרכזית של כל המרידות למיניהן.

אנשים נוטים לתפוס את בורא העולם כאילו הוא סוכן ביטוח.

וזו טעות: האלוקים הוא מלך. לא סוכן ביטוח.

כלומר: יש אנשים הסבורים כי תפקידו של הקב"ה הוא לדאוג לפתרונן של כל בעיותיהם וצרותיהם. כמו חברת ביטוח, רק הרבה יותר גדול... ולכן, כאשר יש איזו בעיה, וצרה כלשהיא איננה נפתרת לשביעות רצונו, הרי שיש לו כבר שאלות על אלוקים, שלמעשה לא מילא את תפקידו...

ואכן, בורא העולם הוא טוב ומטיב, והוא באמת דואג לכל יהודי ויהודי שיהיה לו אך טוב. אבל, מי מחליט מה נקרא "טוב"?... האם זה תלוי בהעדפתי האישית?!... – לא ולא! הקב"ה הוא המחליט הבלעדי בשאלה מה טוב לאדם!!!

יש לו תבונה אינסופית, הוא יודע את כל העבר שלך ושל כל חבריך בגלגול זה ובגלגולים הקודמים, וזאת בתוך מסגרת התכנית הכלל עולמית שיש לו בכל מהלך ההיסטוריה ובעתיד. החל מבריאת העולם, ועד הפיתרון הסופי של ביאת המשיח והתגלות מלכות ה' בעולם. ואת כל השיקולים הללו – הוא מכניס בתוך קביעת ההחלטה, מה טוב לכל אחד ואחד...

נמצא, שאין כזה דבר שיהיו לאדם שאלות וקושיות על ההנהגה האלוקית. היא כל כך גדולה וכל כך עמוקה, ונשגבה למעלה מהבנת השכל האנושי. כך שגם הקושיות השכליות למיניהן וגם התרעומות והשאלות הרגשיות שיש לאדם על הקב"ה, נמוגות ומתמוססות מאליהן לאור הידיעה הזאת.

*

זו גם כן הייתה הטעות של המקלל. הוא חשב שיש לו את הכלים לשפוט את התורה, ולהחליט אם היא הגיונית או לא. הוא היה סבור בטעות שמגיע לו חלק בתוך מחנה דן. ולדעתו, ברגע שמשהו לא מסתדר לו, אז כבר יש לו את היכולת להביע דעה שלילית עד מאד על בורא העולם, ולגדף את האלוקים. וכך, הוא נפל ברגע אחד.

התורה מספרת לנו את הסיפור העצוב הזה, כדי שנדע ללמוד מטעויותיהם של האחרים. כאשר נבין שהאמונה היא דבר בלתי ניתן לערעור, וזאת מתוך ידיעת העוצמה האינסופית של האלוקים שהיא בלתי ניתנת להשגה אנושית – נעמוד איתנים באמונתנו, מבלי ליפול ומבלי להתערער לעולם.