פרשת בהר: יחס היהדות לגויים

למה רוב המצוות האנושיות נאמרו רק ביחס ליהודים? ומהו באמת יחס התורה אל הגוי? האם התורה טוענת שתפקיד הגויים רק לשרת אותנו?? מה, אנחנו נאצים?! מאמר יסודי על יחס היהדות לגוי, ועל טעות השמאל הרדיקלי במדינת ישראל. הכל מתוך העמקה במילות הפרשה, ואף ב... ניקוד המילים. ויש גם סיפור מאלף על עלילת הדם ברוסיה.

הרב אברהם גמליאל, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך B.S.W.. עובד סוציאלי, ומנהל מחלקת רווחה בזכרון יעקב. בעל תארים אקדמאיים רבים, ומרבה לעסוק בתורת הנפש.

אתר "יהדות נט" שמח להגיש לפניכם בכל שבוע מאמר הגותי על פרשת השבוע, בנושאים חברתיים ונפשיים, מפרי רוחו של הרב אברהם גמליאל.

המאמרים נכתבו ונערכו ע"י בנו, הסופר הרב שמעיה גמליאל.

וְכִי יָמוּךְ... וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:

(ויקרא כה, לה-לו)

פרשת בהר מאופיינת במצוות הומאניות רבות, כגון: שמיטה – בה אוכלים העניים את תבואת השדה. יובל – שחרור העבדים והשדות הקנויות בשנת החמישים. גאולת עבדים, צדקה, איסור לקיחת ריבית על הלוואה, ועוד.

כשאנו ניגשים אל העניין ובודקים, אנו מוצאים כי רוב המצוות מיועדות ליהודים כשרים, ורק מיעוטן נאמרו גם על הגויים. איסור נטילת ריבית, לדוגמה, חל רק על יהודי, ומותר לדרוש ריבית מגוי. כך גם "ואהבת לרעך כמוך". ולעומת זאת, התורה מצווה לתת צדקה גם לגוי, בתנאי שאינו עובד אלילים, ככתוב "וחי עמך".

למה רוב המצוות האנושיות נאמרו רק ביחס ליהודים? ומהו באמת יחס התורה אל הגוי? האם התורה טוענת שהיהודים הם 'הגזע הנבחר', ותפקידם של שאר העמים הוא לשרת אותם?... מה, אנחנו נאצים?!...

* * *

השנה הייתה שנת תרע"ב - 1912. העולם היהודי כולו במתח וחרדה. גורל היהודים כולם –אלו שברוסיה, ואף אלו שמחוצה לה– היה מוטל על כף המאזניים.

שנה ומחצה קודם לכן, נמצאה גופת ילד נוצרי, שנעדר במשך שבוע. אנשי תנועת 'המאה השחורה' האנטישמית הפיצו את השמועה, שהיהודים הם אלו שרצחוהו, כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות. נמצא גם ה'חשוד' ברצח – יהודי בשם מנדל בייליס.

הממשלה הצארית ארגנה משפט ראווה, כדי להוכיח את ה'עובדה' שהיהודים שונאים את הגויים ומתנשאים עליהם בכלל, ומשתמשים בדמם לאפיית המצות בפרט.

למעשה, לא רק מנדל בייליס עמד למשפט, אלא היהדות העולמית כולה. וזאת משום, שאם היה נקבע כי אכן בייליס רצח את הנער לצורך דתי – היו פורצים פוגרומים רבים, ויהודים רבים היו משלמים בנפשם על עלילה זו. ולכן, טובי הוגי הדעות ואנשי המחשבה בעם ישראל גויסו כדי להזים את טענות הקטגוריה, שהיו מבוססות על ציטוטים ומובאות מהתלמוד ודברי חז"ל שסולפו והוצאו מהקשרם.

את מלאכת ריכוז התשובות על הקיטרוגים, ניהל ביד רמה רבה הראשי של מוסקבה – הרב יעקב מזא"ה. הוא התייעץ לשם כך עם רבים מגדולי רבני הדור.  

אחת ההוכחות המוחלטות –כביכול– על היחס המשפיל של התלמוד לאומות העולם, היה מאמר חז"ל אשר חזר והדהד בחלל אולם בית המשפט: "אתם קרויים אדם, ואין עובדי כוכבים קרויים אדם", אשר לטענת הקטגורים עולה ממאמר זה, שרק היהודים הם בני אדם בני גזע עליון לפי הבנתם, ואילו אומות העולם אינם נחשבים לאדם. הקטגורים חזרו עליו שוב ושוב, והצורך בתשובה מוחצת התבקשה מאליה.

לפתע נזכר הרב מזא"ה, שבין מאות האגרות שהופנו אליו בנושא המשפט היה גם מכתבו של רב העיר גלינה, הרב מאיר שפירא – שהיה תקופה ציר ב'סיים' הפולני, והוא התייחס לשאלה זו ונתן לה מענה הולם.

כתב הרב שפירא לרב מזא"ה, כי עליו להסביר לקטגוריה ולחבר המושבעים שבמאמר זה טמונה תכונה מסוימת המאופיינת בעם היהודי:

כלל הוא, אמר הרב שפירא, ש"כל ישראל ערבים זה לזה". אם כן, גורלו של מנדל בייליס, למשל, שהוא גורלו של יהודי אחד בלבד – נוגע לכל העם היהודי, החש לגורלו ועושה את מיטב המאמצים כדי להסיר מעליו את הקולר. מה היה, למשל, יחסו של העולם הלא-יהודי, אילו היה נשפט גוי על עלילה דומה באיזו שהיא ארץ נידחת?... ברור, שלכל היותר – בני העיר בה מתגורר האיש היו מגלים עניין בעלילה, ואילו אנשים שמחוץ לגבולות המדינה לא היו מתענינים בה כלל. זהו, אפוא, ההבדל בינינו לבין אומות העולם: "אתם קרויים אדם" – מדוע? כי אם נשפט אצלנו מנדל בייליס אחד, עומד כל העולם היהודי לצידו, כאיש אחד בלב אחד וכאדם אחד. "ואין הגויים קרויים אדם", אנשים רבים, אבל לא אדם אחד...

* * *

בזה, למעשה, טמונה התשובה האמיתית ליחסה של התורה אל הגויים. אין לחשוב, חלילה, כי התורה משפילה את הגויים ונותנת להם מעמד של תת-אדם. איננו נאצים – אדרבה, אנחנו ההיפך הגמור מהם, התורה היא זו שנותנת לכל אדם באשר הוא את המעמד הגבוה ביותר שניתן להעלות על הדעת: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם".

אם כן, מדוע על אף הכבוד והאנושיות, אין התורה נותנת זכויות לגוי כמו ליהודי? – כי כל היהודים אחים. גוי לא!

כל אחד מבין, שיש הבדל תהומי בין היחס השורר בין אחים, ובין היחס שיש אל אדם זר! אחים – אוהבים, ולכן הם מוותרים זה לזה, מסייעים מאד זה לזה, ואילו אדם זר רק מכבדים, עוזרים במעט כשנדרש, ותו לא. גוי, איננו אח שלנו, ולכן לא נדרש מאיתנו לאהוב אותו, על כל המשתמע מכך. הדבר שונה בתכלית כאשר מדובר ביהודי – שאז הוא אחינו, עצם מעצמינו ובשר מבשרנו.

[אגב, השקפה מוטעית כעין זו שהובאה לעיל, יש לשמאל הרדיקלי במדינתנו. הם סבורים כי הציבור הכללי –ובתוכם הדתיים– אינם מעניקים לערבים את הזכויות האנושיות המינימליות. מתוך כך קם ארגון בשם 'בצלם', הנותן לאויבינו הפלסטינים הטבות מפליגות. שֵם הארגון הוא ע"ש הכתוב 'בצלם אלוקים עשה את האדם'... הטעות שלהם נובעת מחוסר ההבחנה בין המושג 'אדם' למושג 'אח'. הערבים הם בני אדם, אבל לא אחים!!!]

* * *

אם נשים לב, כאשר התורה מצווה על הדאגה להחיות גוי 'תושב', היא כותבת כך: "וָחַי עִמָּךְ". ואילו כשהיא מצווה לא לקחת ריבית מיהודי, הדבר מנוסח כך: "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". יש כאן שני הבדלים. האחד, ניכר לעין – שהגוי לא נקרא 'אחיך', מה שאין כן היהודי. על ההבדל הזה כבר הוסבר באריכות לעיל.

ההבדל השני, סמוי יותר: המצווה לתת לגוי צדקה 'וחַי עמך', מנוקד בפתח. אבל היהודי – וחֵי אחיך עמך, מנוקד בצירי. מהו פשר הדברים? אנו יודעים, שבלשון הקודש יש עומק לכל אות ותנועה קטנה – ואם כן, מה מרמז השינוי הזעיר הזה בניקוד?...

התשובה היא, ש'חַי' פירושו: מצב חיות. המילה 'חֵי', היא בעלת אותה המשמעות, רק בנסמך... הוי אומר, שגוֹי, גם כאשר אתה דואג לו, הוא עומד בפני עצמו ואינו נקרא חלק ממך – הוא לא סמוך עליך. אבל יהודי – הוא אחיך, הוא חלק ממך, ולכן הוא כתוב בסמיכות – וחֵי אחיך עמך...