מאמר לחג השבועות: היהודים - אחים לנצח

בתאריך ו' סיוון, נחגוג את "חג העצמאות היהודי", ביום זה נהיינו לעם מיוחד. על טעותו של השמאל הרדיקלי במדינתנו בקשר לערבים ולמסתננים מאפריקה, ועל המקור לאירועי הרצח המזוויעים של בני הנוער בתקופה האחרונה, על זאת ועוד במאמר שלפניכם. ויש גם סיפור משעשע על מזלג וכף באורך מטר וחצי.

החודש, בתאריך ו' סיוון, נחגוג בעזרת השם בפעם ה-3,324 את "חג העצמאות היהודי", הלא הוא "חג השבועות" - "חג מתן תורה". ביום שבת קודש בשישי לחודש סיוון, שנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם, רעש העולם והזדעזע. בורא העולם הופיע בהר סיני ונתן את התורה לעמו ישראל. מעמד זה נחקק באומה הישראלית לא כאירוע היסטורי מרשים שהפך לנחלת העבר, אלא כאירוע מרכזי שעליו מתבססים כל חיינו, בעבר, בהווה ובעתיד. ביום זה נהיינו לעם, לא סתם עם אלא ה"עם הנבחר". וכמאמרו המפורסם של רב סעדיה גאון (אמונות ודעות, פרק ג): "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה (תורה שבכתב ותורה שבעל פה)"...

העם היהודי שונה במהותו מכל משפחות האדמה - העם היהודי הינו משפחה אחת גדולה. יותר נכון, העם היהודי הינו נשמה אחת גדולה בגופים מחולקים. ולכן נאמר בתורה בקשר לבני ישראל: "בשבעים 'נפש' ירדו אבותיך מצרימה" – בלשון יחיד.

את התחושה הזו שכולנו בעצם "אחד" רכשנו כבר בהכנה למתן תורה. כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח: "אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". נשאלת השאלה: מדוע דיינו? וכי מה הרווחנו בהתקרבות להר סיני? התשובה היא: כבר בימי ההכנה להר סיני, ובעומדנו למרגלות הר סיני, נעשינו כולנו – "אחד". כבר שם, בני ישראל לא אמרו: "אעשה ואשמע" – בלשון יחיד. אלא "נעשה ונשמע", כל העם יחד כקולקטיב אחד. הם חשבו על הזולת, כי דבר טוב אני רוצה לתת גם לשכני... וכשהם עמדו למרגלות הר סיני נאמר (שמות יט,ב): "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (בלשון יחיד), ופירשו חז"ל (רש"י שם): "כאיש אחד בלב אחד".

מזלג וכף באורך מטר וחצי

להמחשת העניין נביא את סיפורו המשעשע של הרב יעקב גלינסקי, ("להגיד", שמות-ויקרא, עמוד 363):

רבי שמשון ורטהימר שימש כרב בווינה לפני שלוש מאות שנה. והוא נקלע לויכוחים עם הכמרים על "אתה בחרתנו מכל העמים" – עם ישראל לעומת הגויים. הכמרים התלוננו על התחושה הרווחת בקרב היהודים, שהם העם הנבחר, וכפי שאכן כתוב בתורה "ואבדיל אתכם מן העמים, והייתם לי לעם". התווכחו הכמרים עמו רבות עד שהמלך אמר: "כבוד הרב! די לוויכוחים. אם הצדק איתך, בבקשה תוכיח בהוכחה מעשית כי קיים הבדל בין גוי ליהודי".

"טוב, אדוני המלך", השיב הרב ורטהימר, "אני אראה לכם בצורה מוחשית את ההבדל בין גוי ליהודי. רק תערוך סעודה דשנה, לגויים לבד וליהודים לבד, ובעזרת ה' בסעודה תוכלו להיווכח בהבדל בין העמים".

הגויים המוזמנים הגיעו לסעודה. הם מצאו לפניהם שולחנות מלאים כל טוב. אבל דבר אחד היה חסר – מזלגות וכפות. המשרת יצא לברר את סיבת הדבר, ולאחר כמה רגעים שב והודיע בשם המלך: "לא לגעת באוכל בלי מזלג וכף". טוב, ממתינים. חלפו עוד רגעים ארוכים, והנה נכנסו מלצרים, עם מזלגות וכפות של מטר וחצי כל אחת... "לאכול רק עם כפות ומזלגות!", הכריזו.

תחשבו קצת ותבינו, שלא שייך לתפוס בידית המזלג ולהכניס לפה את האוכל התפוס בשיני המזלג, כאשר המזלג ארוך כל כך. הגויים החלו להסתובב סביב עצמם: "איך מגיעים לאוכל? מה, המלך השתגע?". הם ניסו בדרכים שונות. אולי כך? שמא בצורה אחרת? כאשר חלפה שעה, האוכל נשאר כמות שהוא. ואות ניתן לסיום הסעודה.

אמרו הגויים לעצמם אנחנו לא נזוז מכאן, נמתין לראות מה היהודים יעשו. היהודים הלכו ליטול ידיים באולם השני, בו הוכן אוכל בתכלית הכשרות. והנה, גם כן אותו המשחק – מביאים להם מזלגות וכפות באורך מטר וחצי כל אחת. הגויים המתינו בציפייה לראות כיצד ייפול דבר.

חייכו היהודים. הרהרו שוב ושוב. ואז... כל יהודי נטל אוכל במזלג והאכיל את חברו היושב מעברו השני של השולחן... חלפה רבע שעה, נגמר האוכל!

אמר הרב למלך: "אדוני המלך! אתה רואה את ההבדל בין הגוי ליהודי? מדוע רק ליהודים עלה הרעיון  להאכיל את השני? כי רק היהודים הספוגים ב"ואהבת לרעך כמוך", ונחשבים כנשמה אחת, מסוגלים לחשוב בכיוון הזה. (אותם גויים שלא חשבו לתת לזולת, דומים לאותו קמצן שכמעט טבע בים. רץ המציל לעברו וצעק: "תן, תן לי יד!". קרא הטובע מתוך הסערה: "לתת? אני אף פעם לא נותן!". וכך טבע ונעלם בפי הדגים הטורפים...).

יחס היהדות לגויים

בזה למעשה, טמונה התשובה האמיתית ליחסה של התורה אל הגויים. אין לחשוב חלילה, כי התורה משפילה את הגויים ונותנת להם מעמד של תת-אדם. איננו נאצים! אדרבה, אנחנו ההיפך הגמור מהם. התורה היא זו שנותנת לכל אדם באשר הוא את המעמד הגבוה ביותר שניתן להעלות על הדעת: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם".

ואם תשאלו: אם כן, מדוע על אף הכבוד והאנושיות, אין התורה נותנת זכויות לגוי כמו ליהודי? התשובה היא: כל אחד מבין, שיש הבדל תהומי בין היחס השורר בין אחים, ובין היחס הניתן לאדם זר. לכן, כאשר מדובר ביהודי – אחינו, עצם מעצמינו ובשר מבשרנו, החיובים כלפיו הם חיובים על-אנושיים, חיובים המוענקים לאח. לעומת זאת, הגוי הוא איננו האח שלנו, ולכן נצטווינו רק לעזור ולסייע בידו סיוע אנושי, לכבדו ולהשתתף בצערו, כאדם אל אדם, ותו לא.

לשמאל הרדיקלי במדינתנו ישנה השקפה מוטעית בעניין, בדיוק בנקודה הנ"ל. הם סבורים כי הציבור הכללי בכלל, והציבור הדתי בפרט, אינם מחשיבים כבני אדם את הערבים, הסודנים ושאר המסתננים מאפריקה, וכדומה. מתוך כך הם מקימים חדשות לבקרים ארגוני סיוע לאויבינו הפלסטינאים, המסתננים מאפריקה וכדומה. (סתם שאלה קטנונית, למה משכנים אותם דווקא בדרום ת"א, ולא ליד חבריהם אוהביהם בצפון ת"א?!). הטעות שלהם נובעת מחוסר ההבחנה בין המושג 'אדם' למושג 'אח'. הערבים והאפריקנים הם בני אדם, אבל לא אחים!! לכן לא שייך להעניק להם זכויות מפליגות, ועוד על חשבוננו. מלבד העובדה, שרבים מהם מעורבים במעשי טרור ופלילים, ועם מעשים כאלו, גם על 'אחים' לא מרחמים...

החינוך החילוני פשט את הרגל

אותם נערים (יהודים!) שהשתתפו בתגריות אלימות מאד בשבועות האחרונים רחוקים כמטחווי קשת מהערכים הנ"ל. כי בבתי ספר בהם הם התחנכו, כמו יתר בתי הספר החילוניים, לא לימדו אותם את הערכים הנ"ל. ליתר דיוק, לא מלמדים שם ערכים בכלל, שהרי בביה"ס החילוניים הפסיקו מזמן לחנך, ורק מקנים שם ידע, לצערנו הרב, והתוצאות עצובות ביותר.

חניך בית ספר תורני יושב בליל שבת עם משפחתו סביב השולחן, בני המשפחה משוחחים ושרים, אומרים חידושי תורה על הפרשה, וכך זוכים לליכוד משפחתי. בסוף הערב הנער/ה מלאים בסיפוק נפשי, טוב להם עם עצמם, והם הולכים לישון בשמחה. לעומתם חניך החינוך החילוני, מסתובב לו בליל שבת בחוסר מעש, מתוך ריקנות יושבים בפארק כל החבר'ה עד לשעות הקטנות של ליל שבת, ויותר טוב שלא תדעו מה הם מחזיקים ברשותם (להתגוננות בלבד...). ממה הם רוצים כל כך לברוח, שהם זקוקים לדפוק את הראש באלכוהול וחומרי טשטוש?! למה כל כך רע להם, שהם רוצים לברוח מהמציאות?!

ה' יתברך הפקיד בידכם אוצר יקר, תנו לו/לה את החינוך הטוב ביותר, העבירו אותו לבית ספר תורני, (ישנם הרבה בתי ספר תורניים המיועדים למשפחות מסורתיות וחילוניות. לעזרה ברישום צלצלו 1800-550-300), אתם וילדכם תהיו מאושרים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.