וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: (במדבר יא, א)

בקצה המחנה - במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים. (רש"י)

אש ה' אוכלת ב"קצה המחנה".

מה זה 'קצה'?

מי ששואל את השאלה הזו, גם אם אינו מצפה לשמוע רק פירוש אחד, הוא בוודאי משער שהפירושים שישמע יהיו בערך באותו הכיוון. מה שבטוח, שהוא לא מצפה לשני פירושים הפוכים לגמרי!

אבל זה מה שקורה ברש"י כאן – חז"ל פירשו שני פירושים הפוכים לגמרי!

מה קורה כאן? תגידו לי, את מי אש ה' צריכה לאכול, את הצד הגרוע – המוקצים, או את הצד המעולה – הקצינים? הייתכן כזאת מחלוקת קיצונית, קוטבית שכזו?!...

* * *

זוכרים את הסערה שהתחוללה לפני תקופה בענין "הדרת נשים"?...

שתי קבוצות קיצוניות בעם התגוששו ביניהן. האחת, חלק מקהילת "נטורי קרתא" שהתנגדו לכך שנשים חילוניות תחלופנה בשכונתם. [משום מה מישהו בתקשורת החליט שכל הציבור החרדי כזה]. הקבוצה השניה, היא קבוצת אנשי תקשורת שמאלניים, שקראו להעניש אף את מי שסתם לא רצה לשמוע שירת נשים, ובודאי שגינו בכל לשון של גנאי את הנסיעה בקווי המהדרין המופרדים.

בתקשורת לא פסקו מלהעלות פעם אחר פעם את הנושא, וניסו בכל כוחותיהם לעורר פרובוקציות, ללא הצלחה. ומאידך בבטאוני הציבור החרדי זעמו ורתחו על ההתנפלות הבלתי מוצדקת.

למעשה, הסערה כולה הייתה מיותרת לחלוטין: העם כולו חי בשלום זה עם זה, החרדים לא מפריעים לחילונים והחילונים מכבדים את החרדים, ללא צל של מלחמה. החילונים שומעים שירת נשים, וחרדים לא. האם זה היה נושא לדיון אי פעם? לא! אף אחד לא כפה את דעתו על השני. עוד דוגמה, למי אכפת אם החרדים רוצים לנסוע בהפרדה?... ומצד שני – איזה שומר מצוות לא הרשה לאישה לשבת לידו באוטובוס רגיל?... כולם חיים באחוה ושלום! זה המצב.

אז למה היה כל כך הרבה רעש מהפרשה ההיא? למה נתנו במה לקבוצות שוליות רעשניות?...

כי הן קבוצות שוליים!!!

* * *

את הרוב לא שומעים!

מי שמכריז את דעתו ברמה, הרי זה משום שהוא רוצה להשפיע. ואם יש לו צורך להשפיע – הווי אומר, שרוב העם לא חושב כמוהו, שהרי הוא עדיין צריך לצעוק... וכמה שהלה צועק יותר חזק – זה סימן שהעם ממש מתנגד לדעתו, כי אם העם היה שומע לו בקלות – אז למה הוא צריך לצעוק כל כך חזק?...

וכך נוצר לו מצב פרדוקסלי, שיש דעות המושמעות בקולי קולות, ובאופן בלתי פוסק, ומי שעומד מהצד חושב שזה מה שהעם חושב, בעוד שהמציאות היא הפוכה – הרוב בדרך כלל חושב הפוך ממה ששומעים כל הזמן...

לכן הרבה חילונים חושבים שכל החרדים הם או 'נחנחים' או חב"דניקים משיחיסטים, כי זה מה שהם שומעים כל הזמן מהציבור החרדי – או "נ נח נחמ נחמן מאומן" או "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". והאמת היא שאלו שתי זרמים שוליים בציבור החרדי השונים מאד מן הזרמים המרכזיים, ודווקא בגלל זה יש להם צורך לפרסם את דעתם כמה שיותר.

הוא אשר אמרנו. את הרוב לא שומעים. 

* * *

עם ישראל נוסע, לאחר ארבעים שנה של נדודים במדבר, והנה הוא עומד ממש לפני כניסה לארץ ישראל. מטבע הדברים, כאשר בן אדם מתקרב אל המטרה שלו – הרגליים שלו קלות יותר וממהרות יותר... הנה אני מגיע!...

מה הלך הרוח שצריך להשמע?

לכאורה היינו צריכים לשמוע – "איזה יופי! סוף סוף זה נגמר! עוד מעט נכנסים לארץ המובטחת"!!! – הרי זו המחשבה הפשוטה שעולה לכל אחד במצב כזה.

ומה באמת אמרו שם?

– "אוי לנו! כמה לבטנו [=סבלנו] בדרך הזה! שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך"!

דבר כזה הוא פשוט לא טבעי. הרי הקב"ה רוצה להכניס אותכם לארץ ישראל כמה שיותר מהר, אז מה פשר הטענות הללו?! למה אתם ממציאים שאתם סובלים???

על זה אומר רש"י: "אין מתאוננים – אלא לשון עלילה! מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום!"

נו, אז מה באמת הביאור?...

* * *

באו חז"ל ומצאו פיתרון:

הרוב בכלל לא חשב כך! מי שצעק את הטענות הללו, ידע שהעם לא איתו! הוא אמר את זה דווקא בגלל שידע שהרוב לא חושב כמוהו.

זה יכול להיות אחת משתי אפשרויות: או שהיו אלו ה'קצינים' – בעלי הבתים החשובים, קובעי דעת הקהל, [כמו אנשי התקשורת של היום], שבכלל לא בודקים מה הרוב חושב – אלא הם קובעים לאחרים מה לחשוב... זה קצה אחד. או, יש אפשרות שניה, שהיו אלו ה'מוקצים' – אלו שבדרך כלל דעתם איננה מקובלת על הבריות, תמיד אינם חשים מחוייבות להלך הרוח הציבורי ובאופן קבוע הם נוהגים לא כמו כולם... הם, שתי קצוות אלה – יכולים להביע דעה לא מקובלת.

נמצא, שה'מוקצים' וה'קצינים' – אין אלו שני הפכים. כלל וכלל לא. אלא הם פשוט שתי הקצוות המהוות את המיעוט הצעקני. הרוב, לעומתם, נשאר תמיד דומם.

המסקנה למעשה:

לא להתרשם מכל מיני צעקות המושמעות בקול מדי פעם בכלי התקשורת. הן לא משקפות כלל את דעת הרוב.