הרב אברהם גמליאל, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך B.S.W.. עובד סוציאלי, ומנהל מחלקת רווחה בזכרון יעקב. בעל תארים אקדמאיים רבים, ומרבה לעסוק בתורת הנפש.

אתר "יהדות נט" שמח להגיש לפניכם בכל שבוע מאמר הגותי על פרשת השבוע, בנושאים חברתיים ונפשיים, מפרי רוחו של הרב אברהם גמליאל.

המאמרים נכתבו ונערכו ע"י בנו, הסופר הרב שמעיה גמליאל.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָח: (יד, מא)

משה ולימור [שמות בדויים] הם זוג שנשואים כבר חמש שנים. אם תשאלו איך חיי הזוגיות שלהם? המממם... לא ממש שיא האידיאליה. אולי ההיפך.

הנישואין שלהם הם בעצם כמו כביש, המתפתל בין עליות של אהבה יפה, ומורדות של מריבות בלתי פוסקות. לאחר תקופה ארוכה מאד של מריבות ומלחמות, החליטו שניהם שכדאי מאד לפנות לייעוץ, וככה הם הגיעו אלי.

לתאר אותם?... ובכן, הם היו נראים זוג נפלא מכל הבחינות. משה בן 31, לימור בת 28. שניהם גבוהים ורזים, לבושים יפה, אינטלקטואלים ומדברים ברמה גבוהה. הם התייחסו בכבוד רב זה לזו, הקשיבו האחד לשניה, ולא היה נראה בכלל שיש להם איזו בעיה.

בתחילה הם לא ידעו להסביר מדוע לפעמים יש להם תקופות כל כך יפות של אהבה ושלום בית, ומה קורה פתאום בזמנים הפחות נעימים שיונת השלום מחליטה לפתע לפרוש כנפיים ולעזוב את הבית. מה קרה, הרי הם אוהבים מאד אחד את השני!... ואת זה הם רצו שאני אסביר להם.

ובאמת, מיד כאשר הם סיפרו לי על המקרים שעמדו בבסיסן של מריבותיהם, גיליתי את הסוד שהיה חסר להם כדי לנהל חיי נישואין מלאים בשלום ואהבה. וכבר עכשיו אגלה לכם שדוקא לימור הייתה אשמה בכל! כמובן, מבלי ידיעתה. מה לעשות, הייתה לה בעיה קשה מאד מאד.

הבעיה הייתה: לימור אהבה מאד את בעלה משה. אהבה אדירה! ולכן הם לא הסתדרו יחד...

ואם תתפלאו, איך זה יכול להיות?... בגלל שאוהבים לא מסתדרים?!... הרי זה דבר והיפוכו!!! אז אנא, המתינו בסבלנות עד סוף המאמר כדי להבין את הענין לאשורו.

* * *

בפרשת השבוע התורה מספרת על החטא הכבד של עם ישראל במדבר – חטא המרגלים. משה רבינו שלח 12 מרגלים לתור את הארץ, ולראות עד כמה שהיא יפה וזבת חלב ודבש – ממש כמו בחלומות. תריסר התיירים יצאו למסע בן ארבעים יום, שבסיומו הם חוזרים, מביאים אשכול ענק שכדי לשאת אותו צריך שמונה אנשים, [אגב – זהו האשכול המצוייר בסמל של משרד התיירות, ובסמל של יקב 'כרמל מזרחי'], ומספרים לעם ישראל על חוויותיהם בארץ ישראל.

דא עקא, שבתוך הסיפור תיארו המרגלים את גובהם הקיקלופי ועוצמתם האדירה של תושבי הארץ, וטענו בבטחה שלא יתכן בשום פנים ואופן לכבוש את הארץ מידיהם. העם שמע את דברי ההפחדה, נרתע עד מאד מן הכניסה המסוכנת לארץ, ומחליט לחזור למצרים! וזאת, על אף מחאותיהם של שניים מבין המרגלים – יהושע בן נון וכלב בן יפונה. העם פשוט ישב ובכה על כך שנגזרה עליו ה'קללה' להכנס לארץ.

ה' שבשמים ראה את כל מה שנעשה, וכעס מאד. לאחר דין ודברים עם משה, גזר הקב"ה שכל אלו שיצאו ממצרים והיו מעל גיל 20, ינדדו במדבר במשך ארבעים שנה, ובסופו של דבר ימותו במדבר מבלי להכנס לארץ. רק הדור הצעיר יותר, הם אלו שיזכו לרשת את הארץ הטובה שאבותיהם מאסו בה.

העם שומע את גזר הדין הנורא, ומתחרט מאד. עכשיו פתאום הם בוכים על מה שהם בכו... הם כן רוצים להכנס לארץ! הם לא רוצים למות!... ואז הם מתארגנים ומחליטים לעלות לארץ למרות הכל. משה רבינו מוחה בהם: "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לֹא תִצְלָח?! – אַל תַּעֲלוּ! כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם"!

אבל, אותם אנשים שהחליטו להעפיל את הארץ, לא שמעו אל משה, ועלו אל ההר. הסוף העצוב היה שבאמת תושבי הארץ הכנענים יצאו לקראתם, והרגו את כולם.

* * *

אני רוצה להתמקד בחלק השני של הסיפור.

האנשים שבכו לא רצו להכנס לארץ, חזרו בהם והחליטו שהם דווקא כן מעוניינים בכך. בעצם הם נורא רוצים להכנס לארץ, ואפילו מוכנים למסור נפש במלחמה על הכניסה לארץ!

נו, מה אתם אומרים, זה טוב או לא טוב?... בטח שזה טוב! זה מעולה!... עם ישראל חוזר בתשובה, ובמקום שהוא יבכה על מה שהוא נכנס לארץ – הוא בוכה על מה שהוא לא נכנס... אז צריך להיות שנקרא לזה שהם חוזרים בתשובה, ובכך מתקנים את החטא שלהם. לא?...

אבל, מה שאנחנו רואים הוא, שמשה רבינו מוחה בהם – ואומר להם שהם עוברים את פי ה'! והם באמת מוסיפים לחטוא!!!... ויותר מכך, כל מי שעלה להר בכדי להכנס לארץ – נהרג במלחמה עם הכנענים! איזה עונש איום ונורא!

אם כן, הדברים ממש לא מובנים. תכל'ס, מה ה' רצה מעם ישראל, שהם ייכנסו לארץ או שלא ייכנסו?!...

* * *

התשובה על השאלה הזו, היא מאד פשוטה.

יותר ממה שאלוקים היה מעוניין שעם ישראל ייכנסו לארץ, היה לו עניין שהם יקבלו את סמכותו. בורא העולם רוצה שהאנשים ייכנעו לו, ויעשו בדיוק מה שהוא אומר. אמרתי כן – תעשה, אמרתי לא – אל תעשה. זהו! פשוט מאד.

בכך שעם ישראל לא רצה להכנס לארץ ישראל, חוץ מעצם העובדה הכואבת שהם מאסו בארץ הטובה הזו – הייתה כאן מרידה בסמכותו של האלוקים! שהרי, ה' אמר להכנס, אז למה אתה לא נכנס?... ולכן, כאשר הם כן נכנסו לארץ למרות שהקב"ה גזר עליהם שלא להכנס – הייתה כאן הוספת חטא על פשע; הם עוד הפעם מרדו בסמכותו של בורא העולם. ולכן, הם נענשו קשות.

* * *

יש כאן מסר עצום שנוכל לקחת אל החיים, כי הנקודה הזו אקטואלית בכל התקופות ובכל מצב:

יש קושי לבני אדם לקבל סמכות. לא רק את סמכותו של האלוקים, אלא גם כל סמכות שתהיה, כגון סמכותו של מורה בבית הספר, או המנהל, או הבוס בעבודה... תמיד מישהו קטן בתוך הלב יתמרד ויאמר: "הוא לא יגיד לי מה לעשות"!... מה לעשות, ככה אנחנו...

וכאן התורה אומרת לנו: היכולת להיכנע, איננה חולשה – כי אם גבורה. מי שיודע לקבל סמכות, הוא אדם שכופה את האגו שלו לעשות מה שצריך לעשות, והוא בעצם גיבור.

לכן, בכל פעם שאנו נתקלים בהתמרדות פנימית מול גורם חיצוני, כגון בורא העולם או להבדיל בן אדם – עלינו לשקול היטב מה הדבר שהכי טוב לעשות.

* * *

נקודה נוספת, וחשובה עד מאד:

היחס בין ה' ובין עם ישראל, מקביל ליחס שבין איש לאשתו. עם ישראל הוא כמו אישה של הקב"ה.

גם בין איש לאשתו, נדרשת מאד היכולת של האישה לקבל את סמכותו של הבעל. בדורנו, עקב התפשטות הפמיניזם, הנשים מרגישות שוות ערך לגברים, ומכיון שכך סבורות הן שהגברים בודאי לא יכולים להכתיב להן מה לעשות.

צריך לדעת, שאכן אישה היא מאד חשובה – ואולי אף יותר מן הבעל. אבל אין זה סותר את קבלת הסמכות של הבעל! זה כמו שגם המדען הכי דגול צריך לציית להוראותיו של השוטר בכביש. השוטר יותר חשוב מהמדען? לא! רק מה, התפקיד של השוטר זה לתת הוראות...

גברים אוהבים מאד את תחושת השליטה. כל גבר רוצה להיות המלך בבית. גם אם האישה תפנק אותו, תטפל בו ותתן לו הכל – אם היא לא תתן לו את המקום המגיע לו, אז כל הפינוק לא יהיה שווה לו כלום! הוא יאמר לה: "תעזבי אותי כבר, מה אני תינוק?!... אני יכול להסתדר לבד, ותפסיקי לבלבל את השכל"...

ולכן, יכול להיווצר מצב פרדוקסלי, שבו האישה מתוך אהבה כנה מפנקת את בעלה, אבל בגלל שהיא לא מקבלת את סמכותו – אז הוא מואס בכל הפינוק הזה, וחש מטרד בעצם קירבתה אליו. ולפעמים, הגבר בעצמו לא יודע למה הוא לא סובל אותה, הרי גברים אחרים היו מתחננים לקבל אישה כזו...

* * *

זוכרים את לימור ומשה?... עכשיו אתם כבר מבינים לבד, איך יכול להיות שבגלל האהבה העזה של לימור את בעלה, הם כל הזמן רבו.

כאשר משה אמר לה "אני לא צריך", היא אמרה לו: "לא, אתה כן צריך" – בגלל שהיא אהבה אותו וטיפלה בו כאילו הוא הילד שלה, וכך היא כפתה עליו לקבל או לעשות דברים שהוא לא רצה. אנחנו כבר יכולים לתאר לעצמנו לבד, איך מתפתחת מכזה דבר – מריבה עצומה...

הסוף הטוב היה, שאחרי שהסברתי להם את זה, הבינה לימור שכדי שהיא תקבל ממשה אהבה כפליים – היא צריכה לתת לו את המקום והזמן הנצרכים לו, והם חיים כעת בשלום ושלווה.