ידידיה מאיר: מכתב נוקב לנפתלי בנט, וחומר הפגיעה באדם תוך שמחת פורים

הייתי השבוע בביקור המדובר שלך, נפתלי בנט, בישיבות מיר וחברון. הייתי ולא האמנתי. איך הגעת כל כך מהר למעמד הזה, שבו נותנים לך שם כל כך הרבה כבוד ויקר, כי בעצם מפחדים ממך? טורו השבועי של ידידיה מאיר בשבועון "בשבע", המראה כמה מרן שליט"א צדק בדבריו על הבית היהודי.

1

מה קרה פה, נפתלי? הייתי השבוע בביקור המדובר שלך בישיבות מיר וחברון. הייתי ולא האמנתי. הכבוד הזה, של "סיור מודרך" בהיכלי הישיבות, שמור בהיסטוריה היהודית לטומי לפיד ולאנטיוכוס. סליחה, גם לתורמים גדולים. אז בהנחה שלא הוזמנת כדי שתיתן איזה מעשר מההנפקה של חברת ההיי-טק ההיא שלך – איך הגעת כל כך מהר למעמד הזה, שבו נותנים לך שם כל כך הרבה כבוד ויקר, כי בעצם מפחדים ממך? איך תוך חודש הפכת להיות פריץ?

אחרי הסיור באוצר הספרים ובבית המדרש הענק של ישיבת חברון, נכנס בנט למפגש אינטימי יותר בחדרם של ראשי הישיבה. מהתמונה הישנה שעל הקיר בחדר הקטן השקיף על הצעיר המצליח והכריזמטי הסבא מסלבודקא במבט בוחן. "קודם כל", פתח בנט, "אני חושב, וחשוב לי להדגיש את זה פה, שהחרדים הם אחים ולא אויבים". ראש הישיבה, הרב משה מרדכי פרבשטיין, קטע אותו מיד בחיוך. "מה זאת אומרת 'החרדים הם אחים'? זה ברור. למה צריך להגיד את זה?". אחר כך הסבירו לו שם על חשיבות עולם התורה. מוזר. עד לפני רגע הוא עצמו הסביר את זה. לא בישיבת חברון אלא ב'עושים צהריים' עם יעל דן. במו אוזניי שמעתי אותו שבועיים לפני הבחירות אומר לה שוב ושוב באופן לא לפידי בעליל: "יעל, מי שרוצה ללמוד תורה ימשיך ללמוד תורה. לא יהיו מכסות! אנחנו רק ניתן תמריצים למי שלא יכול ללמוד ורוצה לשרת או לעבוד. זו הדרך הבריאה והנכונה והאמיתית".

באותם ימים של ערב בחירות, ראיתי את בנט גם בכנס פעילים דתיים בתל אביב, מספר על מפגש שהיה לו יום קודם עם קיבוצניקים חילונים בעין חרוד. "הם שאלו אותי על גיוס חרדים. היינו לבד, בלי תקשורת, רק אני והם. תאמינו לי, יכולתי לגרוף שם הרבה קולות אם רק הייתי תוקף את החרדים, אבל לא עשיתי זאת, כי אני באמת לא מאמין בדרך הזו. הכול צריך להיות בהסכמה ובהידברות. רק ככה נצליח". שמעתי והוקסמתי. הנה פוליטיקאי שלא סתם מתייפייף, אחד שלא מפחד להגיד את האמת שלו גם במקום שבו היא הכי לא פופולארית. משהו חדש מתחיל.

אבל את מה שלא אמר אז בנט לקיבוצניקים החילונים, הוא החליט להגיד דווקא מעל בימת הכנסת, בנאום הבכורה, ולהמשיך ולומר גם בכפר המכבייה, לצוותי המשא ומתן של הליכוד. בוקר אחרי בוקר מספרים לי העיתונים איך לפיד ובנט מודיעים יחד לראש הממשלה שהמתווים שלו לגיוס הם "רכים" מדי, "סובלניים" מדי, ושבכלל, זה או הם או החרדים.  

אני לא מבין מה קורה כאן. איך הבחור שהעז לומר לניסים משעל שלא יוכל לפנות יהודי מביתו ("ניסים, אני לא מסוגל") ושלא הפסיק לדבר מהלב על ארץ ישראל (ועל סיפוח שטחי C כתכנית מדינית), לא אומר על כל זה מילה כעת, וחובר למי שכתב בעת ההתנתקות שהנימוקים למהלך בכלל לא ביטחוניים ("אנחנו פשוט רוצים ללמד את המתנחלים לקח") ושלא מפסיק לטעון שהכסף של מעמד הביניים הולך למתנחלים? נכון, אתם צודקים, הכול פוליטיקה. אסור לקחת ללב, מדובר הרי בספינים על גבי ספינים: ביבי לא רצה את נפתלי אז הוא רץ ליאיר כי פחד שיהיה מקסימום סגן-שר לענייני גלידות פיסטוקים. בסדר, אני מבין. אפשר ואפילו חשוב לכרות בריתות פוליטיות, אבל איך פתאום כתוצאה מכך כל השיח השתנה? כל הלך הרוח? למה אני לא שומע את לפיד מדבר אחרת, אלא רק את בנט מדבר אחרת?

ואז ראיתי נאום של ח"כ חדש אחר, משה פייגלין. אפשר לומר עליו הרבה דברים, על פייגלין, לטוב ולרע, אבל דבר אחד ראיתי שם: הוא קובע את הנושא. לא התקשורת, לא לפיד, לא עינת שרוף. ולכן, לא טרנד השוויון בנטל כיכב בנאום שלו, כי מי החליט שזה העיקר? נכון, זו סוגיה חשובה שצריכה להיפתר, אבל מי אמר שזו הבעיה המרכזית של עם ישראל עכשיו? פייגלין חושב שהבעיה שלנו היא אחרת. הנה רק משפט אחד: "חברים יקרים, החברה הישראלית עומדת כיום מול שוקת מוסרית שבורה. אין לנו עוד יותר יכולת להצדיק את קיומנו הריבוני בארץהזאת בלי אבינו מלכנו שהשארנו שם בגלות".

אותו בחיים לא יזמינו ל"סיור מודרך" במיר ובחברון.

2

בשבוע שעבר, בעקבות הטור שפורסם כאן, קיבלתי מכתב מהרב דוד בלוך, ששימש במשך שנים כר"מ וכראש ישיבה במדרשיית נעם המיתולוגית. אני מגיש את הדברים כחומר למחשבה (אחרי שינויים קלים בפרטים המזהים) כדי שפורים המתקרב באמת יהיה חג שמח:

"כידוע, אין לתאר את גודל ההשקעה הכספית במופעי פורים במדרשייה, את יפי הפעלולים ואת כישרון השחקנים. מאות-מאות אורחים באים מבחוץ. שנה אחת התבקשתי על ידי הרב יגל זצ"ל להיות זה שמבקר את תוכן ההצגה, והתפתיתי להסכים. היה ברור לי שלא אתן להציג אי מי כטיפש או כרשע. אין אדם בעולם שלא ייעלב מהצגתו ככזה, גם אם הוא כאילו 'גבר' ומודיע לכולם שוב ושוב שהוא לא נעלב. אבל חשבתי שאפשר להציג בהגזמה תכונות אופי לא מזיקות כמו ייקיות, ההקפדה של המורה ללשון על עברית אקדמית או שלל סיטואציות בית ספריות מרגיזות.

בין אנשי הצוות החינוכי באותה שנה היה מדריך שהציג את עצמו כל השנה כ'ערס'. כך הוא דיבר וכך קרא לעצמו. כשאיים על תלמידים אמר: 'תיזהר, אתה יודע שאני ערס ומסוכן להתחיל איתי' וכדומה. גם הופעתו החיצונית שידרה ערסיות מופגנת: שרשראות כבדות על צווארו, צמידים מוזרים על ידיו ועוד. היה נדמה לי שאם בחיקוי ידגישו ויגזימו בערסיותו הוא לא ייפגע, שהרי כך הוא מציג את עצמו כל השנה. ואז, בשיא ההצגה המוצלחת, אני שומע מאחוריי בספסלים של נשות הצוות מישהי ממררת בבכי חרישי. הסתובבתי לאחור וחשכו עיניי: היו אלה רעייתו ובתו של אותו מדריך. את התמונה הזאת אני נושא איתי בכאב כל השנים.

זה לא הסוף: אחרי כמה שנים החל לשמש אצלנו כר"מ אחד מטובי תלמידיי לשעבר, איש מיוחד, חריף דעת, אציל ועדין נפש ותלמיד חכם אמיתי. לפני כשלוש שנים קיבלתי טלפון מאחד הבוגרים, ובפיו בקשה מתחננת: כזכור לך הייתי השחקן ששיחק את הרב הנ"ל. בימים אלה פגשתי באוניברסיטה את הרב ושמחתי על ההזדמנות לבקש ממנו סליחה כי אולי הגזמתי אז בהצגת פורים, ושמא הוא נפגע. בתגובה נתכרכמו פניו של הרב בעצב, ובקול חנוק השיב לי: 'אני לא יכול לסלוח לך, סלח לי על כך', ועזב במהירות את המקום.

לבי החסיר פעימה. צלצלתי לאותו ר"מ ושאלתי מדוע הוא לא מוחל, וכך השיב: אתה יודע שיש לי 'טיק' מסוים ביד. רעידות קלות בלתי נשלטות. בהצגה ההיא הם הקצינו את זה מאוד וממש הפכו אותי לקריקטורה. מאז אותו פורים, בכל פעם שנכנסתי לכיתה כולם צחקו עליי. לא יכולתי ללמד. ניסיתי למצוא לי ישיבות אחרות לשמש בהן כר"מ וכל הדלתות ננעלו בפניי. פשוט בכל פעם שביררו עליי, הנשאל כבש חיוך מסתורי. אני לא יודע אם רק אותה הצגה חסמה את דרכי, אולי זה מוגזם, אבל אחרי שנתיים של חיפושים הבנתי שאין לי כבר סיכוי לשמש כר"מ, נאלצתי לעזוב את עולם התורה שאני כל כך אוהב וכעת אני לומד מקצוע באקדמיה, לצערי העמוק. כל בוקר כשאני נוסע ללימודים אני נזכר בתלמיד השחקן ההוא. איך אוכל למחול לו?

אם הקוראים חושבים שאני ממציא את הסיפורים האלה או מגזים, שיחשבו. רק שלא יהיו הם כוכבים של סיפורים דומים בעתיד".

3

אני הכי לא רוצה להיות דוס שתוקף את הנאום של ח"כ רות קלדרון. אבל אני דוס, ואני תוקף כעת את הנאום של ח"כ רות קלדרון. בעצם לא, אני ממש לא תוקף את הנאום, רק את מי שמתלהב ממנו יותר ממה שצריך להתלהב ממנו. כידוע, הד"ר לתלמוד עלתה לדוכן הנואמים במליאה לנאום הבכורה שלה עם כרך ישן של מסכת כתובות ביד. באמת חבל שאף ח"כ דתי לא עשה זאת לפניה. הרי מדברים כל כך הרבה על התורה הזאת, אז בואו נלמד אותה קצת, מה רע? בואו ננסה להבין על מה מתנדנדים ומתפלפלים שם כל היום. קלדרון הקריאה בארמית מדרש מוכר למדי ותרגמה אותו לעברית. זה דווקא לא היה תנורו של עכנאי או קמצא ובר קמצא הכל כך פופולריים, אלא הסיפור העצוב על רב רחומי שלא בא לביתו בערב יום כיפור. עד כאן אחלה. ירבו אגדתות ותרגומיהן במליאה. מנאום פייגלין ועד נאום קלדרון, הרמה בכנסת הנוכחית בהחלט גבוהה יותר, והטקסטים של חז"ל ודאי ראויים יותר להישמע במשכן מהטקסטים של מירי רגב.

אבל אז החלה ההיסטריה-רבתי מהנאום. "הח"כים החרדים לא האמינו שהיא שולטת במקורות יותר טוב מהם!", התלהבו ב'יש עתיד', "לנאום שלה היו יותר ממאה אלף צפיות באינטרנט". רבותיי, בואו נרגיע. זה באמת נחמד ואף רצוי לצטט מדרש, ומרגש לראות איך עם ישראל נדלק מסיפור חז"לי יפה, אבל מכאן ועד עמלי התורה שעליהם דנים בימים אלה, הדרך רחוקה. הנה למשל תמונה שצולמה במהלך הביקור של נפתלי בנט בישיבת מיר. פשוט צילמתי את מה שאלפי הבחורים והאברכים למדו שם באותו בוקר, חלקם אפילו בלי להרים ראש מול המולת הצלמים (כולל הנודניק שמצלם להם את הגמרא בסלולרי). כשח"כ קלדרון תסביר את הסוגיה הזו במסכת יבמות דף י"ח עמוד ב' למטה, "יש זיקה או אין זיקה לנופלת ליבום לעניין איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו", עם רש"י, תוספות וכל המפרשים שדנים ברמב"ן המפורסם בעניין "שומרת יבם שמתה" – נראה אותה מקבלת מאה אלף צפיות.

צילום סלולרי: ידידיה מאיר
מקור: אתר ככר השבת