הרב אברהם גמליאל, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך B.S.W.. עובד סוציאלי, ומנהל מחלקת רווחה בזכרון יעקב. בעל תארים אקדמאיים רבים, ומרבה לעסוק בתורת הנפש.

אתר "יהדות נט" שמח להגיש לפניכם בכל שבוע מאמר הגותי על פרשת השבוע, בנושאים חברתיים ונפשיים, מפרי רוחו של הרב אברהם גמליאל.

המאמרים נכתבו ונערכו ע"י בנו, הסופר הרב שמעיה גמליאל.

וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: (לו, ו)

יושבת לה באוהל, אשה מאד יקרה עם לב זהב, ושמה אסנת בת עמיאל. היא עסוקה מאד בטוויית חוטי זהב עם תכלת וארגמן, בצורה אומנותית מיוחדת. את החוטים הללו היא תביא אל המנהיג הנערץ – למשה רבינו, כדי שישלב אותם בחושן המשפט, וכך יהיו החוטים מעשי ידיה – על ליבו של אהרון הכהן הגדול, עוטפים באהבה את השם המפורש ומחזיקים בנאמנות את שתים עשרה האבנים עם שמות שבטי ישורון. אחח!... אי אפשר לתאר את עוצמת ההתרגשות שאוחזת את אסנת בכל פעם שהיא מתארת לעצמה את החוטים שלה ארוגים בבגדי הקודש. היא לא שולטת בעצמה, ודמעות חמות של בכי תמרורים נושרות אל מעשי ידיה, וכך החוטים נטווים, ספוגים בדמעות קירבה לבורא העולם, מנחת אהבה שלוחה לחי עולמים.

ולפתע – היא שומעת קולות מבחוץ. מה זה? מה קרה?...

קול כרוז קרב ובא. הקול הולך ומתחזק, ואט אט קולטת אסנת את אשר קורא הכרוז. "בפקודת משה רבינו! איש ואשה - אל יעשו עוד מלאכה - לתרומת הקוד---ש! בפקודת משה רבינו! איש ואשה - אל יעשו עוד מלאכה  לתרומת הקוד---ש!!..." כך הולך הכרוז וקורא, כשאינו יודע איזו סערה מחוללים דבריו.

אסנת כמעט התעלפה. "אני לא מאמינה!..." הרהרה לעצמה. "כמה השקעתי בחוטי הזהב שלי, את כל תמצית ליבי נתתי בהם. מעורבות בהם דמעות ממש, דם!!! הדם שלי בתוך החוטים הללו. שלא לדבר על הסכום האגדי ששילמתי על הזהב שטווי בתוכם. למה? למה שלא אזכה לתרום אותם למשכן?"...

בהחלטה של רגע, נטלה אסנת את החוטים היקרים ופרצה כרוח סערה מן האוהל. כחץ מקשת היא טסה במהירות לעבר מרכז המחנה, שם התאספו כל עושי המלאכה. מרחוק היא ראתה את דמותו קורנת-ההוד של משה רבינו, ניצב ליד ערימת ענק של זהב וכסף. אבל כבר הקדימו אותה עוד מאות אנשים ונשים כמוה, שרצו כולם אל משה רבינו---

אבל מסביב לערימה, ניצבו כמה עשרות גברתנים מבני לוי, ועצרו את כל הבאים.

"לא להביא מלאכות"! צעקו אל העם. "בפקודת משה רבינו – אסור להביא עוד מלאכות!"...

כשהוזכר שמו של משה שאסר להביא, עצרו כולם. זה היה פשוט מחשמל: משה אמר! כלומר – אלוקים לא רוצה את התרומה הזו! זה דבר ה'! זהו, אין מצב, כבר אי אפשר להביא יותר – ההזדמנות לזכות לתרום למען המלאכה, חלפה ונגוזה...

בברכיים כושלות ובאכזבה צורבת, חזרו מאות המאחרים והמאחרות, אל אהליהם. גם אסנת בת עמיאל שרכה צעדיה אל האוהל בתחושות מעורבות. לרגע אחד קרסה, פרצה בבכי מר והרימה את עיניה למרום בשאלה: "אלוקים! אבי האהוב שבשמים! הרי אתה אוהב אותי אהבה עזה, ואני כמו כן אוהבת אותך. למה?... למה אתה לא נותן לי לתרום למענך???"....

*

התיאור המרגש הזה אינו ספרותי גרידא, אלא מציאות שהייתה. אני מתאר לעצמי שבודאי המוני אנשים ונשים רצו מאד לתרום למען מלאכת הקודש, וכפי שמתואר בפסוק הם פשוט נכלאו מהביא – ממש כך, לא נתנו להם לתרום! המציאות הזו מעוררת רגשות עזים:

הרבה פעמים אנו רוצים לעשות משהו טוב, איזו מצווה טובה או איזה חסד מיוחד, אנחנו מתכוננים – ובסוף מתברר לנו שזה מיותר. איזה סיבוך משמיים מונע מאיתנו לבצע את הדבר הטוב שחפצנו בו.

מה אנו צריכים להרגיש במצב כזה? שאלוקים דוחה אותנו, שהוא לא רוצה את המצוות שלנו?!... בודאי שלא!... בטח שבורא העולם רוצה כל מעשה טוב שאנו עושים!.. אז למה, באמת, לפעמים נמנע מאיתנו לעשות דברים טובים?...

*

התשובה לשאלה זו, טמונה בהבנה מה ה' רוצה מאיתנו.

בדרך כלל אנשים חושבים שהם יודעים מה אלוקים רוצה. הם למדו בגן ובבית הספר כל מיני מצוות שכתובות בתורה – וזהו, זה מה שאלוקים רוצה.

אנו נוטים להכניס בתודעתנו את כל הפעולות הדתיות בתוך סטנדרט שחוזר על עצמו, ורק זה המקום של האלוקים בתוך החיים שלנו. ולכן כאשר מסביבנו קורים כל מיני דברים – מבחינתנו זה לא משהו ששייך לבורא העולם, רק מה שקשור לפעולות תורניות שנעשות – זה שייך להקב"ה. לדוגמא: אם רוצים לגייס בחורי ישיבות או להניע תחבורה ציבורית בשבת – אז זה בגלל מר"צ, שינוי (יש עתיד של עכשיו) וכל שונאי הדת. ורק אם נפתחה ישיבה חדשה, או נוסד ארגון של חזרה בתשובה – זה הקב"ה עשה.

לא!!!

בכל חלק בחיים יש נקודה של עבודת ה'. כל מאורע שקורה מסביבנו, טומן בחובו מסר אלוקי, לכאן או לכאן. אנו רק צריכים להקשיב למנגינה הנפלאה הזו, של דבר ה' שזועק מתוך ההתגלגלות של הטבע.

גם כשהקב"ה מרחיק אותנו ממנו – זהו מסר. אולי מסר כואב, אבל יש בזה מסר!...

לדוגמה – יתכן שזהו שדר משמים על כך שעוד לא הגיעה טהרת הלב הראויה לעשיית אותה המצוה. או אולי, עבירה מסויימת גרמה לכך?... ואולי, זהו נסיון משמים לראות האם ניפול ברוחנו?...

ובכלל, יתכן שזהו מסר חיובי מאד: הרי הקב"ה נותן שכר על מחשבה כמו על מעשה – ואם כן, יתכן שהקב"ה כבר קיבל את רצוננו הטוב להקריב לפניו את המצווה שרצינו לעשות, וכבר אין לו צורך במעשה בפועל?...

*

העיקר בכל הרשימה המכובדת הזו, שכל פרט אחד מתוכה יכול להוות תשובה לאסנת המסכנה – הוא רק עיקר אחד:

לא האדם קובע את הסטנדרט של העבודה. העבודה היא רבגונית, ונקבעת בכל רגע ורגע ע"י בורא העולם. הוא קובע לנו מה לעשות, ואיך לעבוד אותו.

זו טעות של הרבה אנשים, שמנסים בכוח לעבוד את הקב"ה דוקא איך שהם מבינים. הם נתקלים במחסום, נופלים, קמים ולא מבינים את המסר: שוב הם משתדלים בכל הכוח להגיע למטרה שהציבו לעצמם, מבלי להבין שלא זוהי הדרך. לא! צריך להקשיב לבורא העולם, לשמוע את המסרים שהוא משדר לנו, ועל פיהם לזרום. פשוט מאד, לזרום עם המהלכים של בורא העולם – לא ללכת נגדם. כשזורמים, מגלים המון דברים קטנים וגדולים, ובעיקר – נפלאים, שהקב"ה רוצה מאיתנו.

*

היה אדם אחד שרצה להתחתן עם מישהי שהוא מאד חשק בה. היא לא הסכימה לשמוע על כך, אבל הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותה בכל מיני דרכים. הוא הפציר ברב יעקב מוצפי זצ"ל שיתפלל למענו שיזכה לשאת אותה לאישה, וכל פעם הרב מוצפי ענה לו: "זה לא טוב בשבילך!"...

ההוא לא הפסיק, וחוץ מכל ההשתדלויות הטבעיות שלו הוא גם הלך לכל מיני רבנים, התפלל על כל קברות הצדיקים, עשה את כל הסגולות – עד שיום אחד הוא נכנס לרב מוצפי והודיע לו בשמחה, שההיא הסכימה, ובעז"ה ביום פלוני הוא מתחתן איתה. ענה לו הרב יעקב מוצפי בחומרה: "לא אמרתי לך שזה לא טוב לך?!"...

למחרת החתונה – האיש ההוא חצה את הכביש, נדרס ונהרג!... המסר ברור.