התרופה היהודית לתיסכולים ואכזבות וכל הקשיים בחיים

נזכרתי, שלפני שנים רבות, בחורה אחת התארסה עם בחור שדווקא היה נראה בחור טוב. ולפתע... לאחר האירוסין הוא הודיע לה שהוא לא מעוניין להתחתן עימה. הבחורה הייתה עצובה ביותר, ואביה היה בכעס גדול על אותו בחור. לימים, הבחור נשפט ל-17 שנות מאסר בפועל...

במהלך חיינו, אנו חשים לא מעט תסכולים ואכזבות. ולעיתים, אנו מתמלאים גם בכעס ומירמור. הן מחמת שלא קיבלנו את רצוננו: עבודה נחשקת שלא התקבלנו אליה, אהבה נכזבת, וכדומה. הן מחמת אירוע מכאיב: מחלה, גירושין, וכדומה. היהדות מספקת תרופה לשיכוך כאבים נפשיים אלו ואחרים בשם "גזל כדרלעמר". ובשמה המלא: "גם זו לטובה", "כל דעביד רחמנא לטב עביד מן רחמנא". בתרגום לעברית: "כל מה שעושה ה' – לטובה הוא עושה מן האלוקים". (ישנו מדרש פליאה: "צדיקים נכשלים בגזל, ואומרים כדרלעמר". והסבירו המפרשים, שהצדיקים נכשלים ב"גם זו לטובה", נוטריקון גז"ל. ואומרים "כל דעביד רחמנא לטב עביד מן רחמנא", נוטריקון כדרלעמ"ר).

כדאי להתחיל להשתמש בתרופה זו באירועים זוטרים, (האירועים הקטנים גם הם יכולים לשגע אותנו, ולהטריד אותנו זמן ממושך), לאחר שנפנים היטב את הרעיון, נוכל להיעזר בתרופה זו גם בצרות גדולות, שלא יבואו על אף אחד מעם ישראל. להמחשת השימוש בתרופה הנ"ל, אציג בפניכם חוויה שעבר כותב השורות, אשר כל אחד ואחת יכולים לחוות חוויה דומה:

החתן נשפט ל-17 שנים בכלא

המתנתי בתחנת האוטובוס במעלה רחוב שטראוס בירושלים, כדי לנסוע לפגישה חשובה עם מומחה. את זמן ההמתנה לאוטובוס ניצלתי ללימוד מתוך החומש שבידי. האוטובוס הגיע לתחנה, התרוממתי ממקומי לעברו, אך מאחר ולא היו אנשים שהמתינו בתחנה, עזב נהג האוטובוס בתוך שניות אחדות את התחנה, והשאירני מאוכזב בתחנה. הרי רק עוד רבע שעה יגיע האוטובוס הבא, ובינתיים אפסיד את הפגישה, שנקבעה כבר לפני זמן רב. החלטתי, ארוץ לעבר התחנה שבמורד הרחוב, ומאחר והכביש פקוק בוודאי אגיע לתחנה השנייה לפני שהאוטובוס יגיע לשם. אני רץ בכל כוחי, מגיע 50 מטר לפני התחנה, דופק על דלתות האוטובוס שיפתח, אבל הוא מסמן לי שהוא פותח רק בתחנה... אני ממשיך לרוץ לתחנה, אלא שהאוטובוס הקדים אותי בשנייה אחת בלבד! והנה, נהג האוטובוס (ערבי) עושה לי דווקא... הוא בורח מהתחנה, (לא המתינו אנשים גם בתחנה השנייה), למרות שהוא יודע שאני רודף אחריו, ומשאיר אותי בתחנה כועס ומתוסכל.

האינסטינקט הראשון זה לקלל, (מותר לקלל שונאי ישראל), ולהתמרמר על העם הזה שכל כך השתלט לנו על החיים במדינה... וכו' וכו'. אבל במחשבה שנייה, מה יעזור לקלל ולהתמרמר?! הרי האוטובוס לא יחזור, הפגישה לכאורה הוחמצה, וגמרנו. לאחר כמה דקות השתמשתי בתרופת היהדות הנ"ל: "גם זו לטובה". נזכרתי באותו בחור שסיפר לי, שאיחר בשנייה אחת בלבד את האוטובוס. הוא הגיע לתחנה באותה שנייה שהאוטובוס החל לצאת מהתחנה, לא הועילו כל דפיקותיו על שמשת הדלת, הנהג פשוט התעלם ממנו ונסע. ישב הבחור בתחנה, והתחיל לקלל את הנהג, ואת אגד, ואת כל המדינה. לא עברה מחצית השעה, והוא שומע בחדשות, שאירע פיגוע באוטובוס, באותו אוטובוס שהוא כל כך רצה לעלות עליו... הוא התחיל לברך את הנהג, את אגד, ואת המדינה, ואת... האלוקים שהציל אותו מהתופת!! וגם נזכרתי, שלפני שנים רבות, בחורה אחת התארסה עם בחור שדווקא היה נראה בחור טוב. ולפתע... לאחר האירוסין הוא הודיע לה שהוא לא מעוניין להתחתן עימה. הבחורה הייתה עצובה ביותר. (טבעי, לא?!). ואביה היה בכעס גדול על אותו בחור. למרות שהבחור כתב מכתב התנצלות, עדיין הבחורה ואביה היו פגועים ביותר. לימים, הבחור נשפט ל-17 שנות מאסר בפועל, בגין עבירה חמורה שביצע בזמן בחרותו. כשפגשתי את אבי הבחורה אמרתי לו: "אתה ובתך צריכים לעשות סעודת הודיה, באמירת נשמת כל חי, שניצלתם מהבחור הזה". מצמרר לחשוב, איזו עוגמת נפש הייתה עוברת אותה בחורה אילו באמת הם היו מתחתנים... לבסוף התברר, שהפירוד הזה היה בעצם הצלת חייה...

לעיתים, ההבנה שהמעשה היה לטובתנו מגיעה לאחר מספר דקות, (כמו הבחור שניצל מהפיגוע). לפעמים, ההבנה הזאת מגיעה רק לאחר כמה שנים, (כמו הבחורה והשידוך). ויתכן, שרק לאחר אריכות ימים ושנים, כשנגיע לעולם האמת, שם נבין כיצד האירוע המצער היה לטובתנו, (כמו במקרה שלי עם האוטובוס). בכל מקרה, עלינו להכיר במיעוט ערכנו. להודות בכך ששכלנו מוגבל, ושעומדים לרשותנו כלים פשוטים בלבד, בהם לא נוכל תמיד לדעת את התוצאות של כל מקרה. יש לסמוך על האלוקים, אשר לפניו נגלו כל תעלומות, הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וסוקר את כל בני האדם ומעשיהם בו זמנית, שבוודאי הוא הביא עלינו את הצער הזה לטובה ולברכה.

לפעמים מכאיבים בגלל שאוהבים

שימו לב לסיטואציה הבאה, בוודאי עברתם אותה בימי חייכם! נולד לכם תינוק חמוד, אתם מחבקים אותו בכל לבכם, ונשבעים לעצמכם, שלעולם, אבל באמת לעולם, לא תגרמו לו כל צער, רק תביאו לו עונג במשך כל ימי חייו. התינוק גדל, הוא כבר בן שנה, ואתם בדרך ל"טיפת חלב", או בשמו המודרני "המרכז לבריאות הילד", לקבלת חיסונים. הילד רק רואה את השלט שעל הבניין, הוא כבר זוכר שיש שמה "חדר עינויים", והוא מתחיל לצעוק, לבכות, ולסגת אחורה. אתם מבטיחים לו כל מיני ממתקים ומשחקים, ומצליחים איכשהו להכניס אותו לחדר האחות. האויבת של התינוק בחלוק לבן מתקרבת לתינוק, ובידה המזרק עם המחט הארוכה המפחידה... הילד מתחיל לייבב, לבכות ולהשתולל, ואז האחות פוקדת: "גברת.... לתפוס חזק את הידיים של התינוק". אתם מחזיקים חזק את התינוק, המבטים שלכם ושל התינוק מצטלבים, ובלי מילים התינוק כאילו אומר לך: "אמא! הרי יש בינינו איזה הסכם לא כתוב, שאת תגונני עלי, ושלא תצערי אותי, אז למה את נותנת למתעללת הזאת עם החלוק הלבן להציק לי?!". את רוצה להסביר לו כמה החיסונים הם לטובתו, ושזה יימנע ממנו סבל גדול בעתיד, אך המתסכל בכל הסיפור הזה, שהתינוק לא מסוגל לקלוט ולהבין כלל את ההסברים שלך. ואיך תמיד מסתיים התסריט הנ"ל? לאחר שהסיוט נגמר, עם כל הכעס של התינוק, הוא משעין את ראשו על הכתף שלך, מחזיק באצבעותיו הקטנות חזק חזק דווקא בך, ונותן לך חיבוק חזק... הוא לא ילך לאחות, וגם לא לגברת אחרת שמחייכת אליו, הוא יברח רק אלייך – אמא מכאיבה... כי הוא יודע, שאת אוהבת אותו, ולפעמים מכאיבים דווקא בגלל שאוהבים.

כשאנו עוברים קשיים בחיים, אם זה הפסד כספי, או שמישהו הציק ופגע בנו, וכדומה. נזכר בתינוק שמשתולל בידיים של אמא בחדר האחות. ונדע שזה בדיוק מה שכעת עובר עלינו: אנו נמצאים בידיים החזקות, הטובות והאוהבות, של אבינו שבשמיים. הוא מביא עלינו את הקושי עמו אנו מתמודדים. אנו מסתכלים כלפי מעלה, וכביכול טוענים: "אבא! למה אתה מאפשר לזה לקרות?!", או יותר נכון: "אבא! מדוע אתה מביא אותנו לצער הזה, הרי ישנו הסכם בינינו, שתעשה לנו רק טוב בחיים?!". ובורא עולם משיב לנו בלי מילים: "אני יצרתי אותך, אני בראתי אותך, הבאתי לך גוף, נשמה, נפש בריאה, אוכל, פרנסה, משפחה, ילדים, וכו'  וכו', אתה חושב שאעשה לך דבר רע?! חמודי, זה לטובתך! אני יודע את זה היטב, הבעיה היא, שאינני יכול להסביר לך, כי אין לך את הכלים להבין את זה...". (האמת היא, שהמרחק בין שכלנו הקט לשכל האלוקי, הוא הרבה יותר גדול מהמרחק שבין שכלו של התינוק לאימו).

"כגמול עלי אימו"

כמו אותו תינוק, שמתרפק על אמו, גם כשהיא מצערת אותו, כי הוא בטוח באהבתה אליו, כך מוטל עלינו, גם בשעת קושי וצער, לרוץ לחיקו של האלוקים, לבטוח ולסמוך רק עליו ועל אהבתו בלבד. אין לנו לבטוח באיזה רופא או נדיב, שהוא יציל אותנו ויעזור לנו, כי רק האלוקים הוא האוהב האמיתי. הרגשה כזאת חש דוד המלך עליו השלום כלפי האלוקים, כפי שהוא מבטא זאת בספר תהילים: "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי, כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ, כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי". אומר דוד המלך: "אני משווה ומדמה את עצמי, כמו הרגשת תינוק שנמצא בידיה של אימו, כך אני מרגיש את עצמי כלפי האלוקים". מסכת חייו של דוד המלך הייתה רצופה באירועים קשים ביותר, עם כל זאת, הוא הצליח לעבור אותן בשמחה. כיצד? הסוד שלו היה, שהוא הרגיש שהוא נמצא בידיים טובות ואוהבות של האלוקים...